סולידריות בעת מלחמה

אילן זיסר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אילן זיסר

בתגובה על "השמאל לא התקרנף" מאת אבירמה גולן ("הארץ", 5.8)

אבירמה גולן כתבה מאמר מדכדך. עם השנים למדתי למצוא אצלה דעה שלא עלתה בדעתי קודם, זווית חדשה על דברים שכולנו שומעים ורואים אבל לא תמיד חושבים על כל המשמעויות שלהם. הפעם היא כתבה מכתב סניגוריה על השמאל הישראלי שמורכב מחומרים שבשבילם אפשר להסתפק באורלי וגיא, אין צורך דווקא בה.

המאמר מוצא כמה נקודות לזכות מחנה השמאל. הנקודה הראשונה פשוטה: הם פוחדים. כאשר אומרים "לא די שהם סופגים גידופים ואיומים מימין", המסקנה ברורה: מפחיד להביע דעה אחרת. לאחר מכן ממשיכה גולן להסביר עד כמה זה לא כיף להביע דעות שאינן בקונסנזוס, עד כמה מיותר לומר שאתה נגד מלחמות בזמן שיש מלחמה.

בטיעון המרכזי נאמר שמחנה השמאל ביטא סולידריות עם החברה שבה הוא חי. בעיני זו האמירה המקוממת והמדכדכת מכולן. האם הדרך היחידה להביע הזדהות היא על ידי הסכמה למלחמה? ואולי הדרך הנכונה להביע סולידריות עוברת דרך מניעת המלחמה? האם הטיעון הזה נעלם רק מכיוון ש–87 אחוז מהעם (יהודים בלבד, כמובן) תומכים בהמשך ההרג?

אני מעריך שח"כ זהבה גלאון ויתר חברי מרצ אכן לא התקרנפו. הם התמלאו פחד לנוכח המולת תופי הטמטם שהקיפה אותם. המולה שמנעה מהם לצאת בעת התחלת האירועים ולומר דברים נכוחים. הם הלכו אחרי קונספציית האין ברירה שתמיד נוחתת עלינו, ותרמו תרומה עצומה לכך שהשיח הציבורי עסק רבות בציד בוגדים. הרי אם זהבה גלאון מסרבת להגיע להפגנה שטוענת שהמלחמה הזאת מיותרת, די ברור שכל מי שחושב כך הוא סוטה מהמחנה. גלאון ושותפיה לדרך לא עשו את מה שאני, כמצביע מרצ, ציפיתי מהם: להיות קול שונה ואמיץ. הם לא ביטאו סולידריות אלא פחד.

אילן זיסר, רמת השרון

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ