חזון הומניסטי דו־לאומי

גדעון סגל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
גדעון סגל

אנשי שמאל רבים מהלכים היום חפויי ראש. מפעל ההתנחלות המשגשג וההשתררות הטוטאלית כמעט של פוליטיקה ימנית־לאומנית, המְתַחְזקת ומפתחת את הכיבוש, נראים להם כמבטיחים את החורבן הגמור של הציונות. החרדה אף מתעצמת למחשבה שמשטר הדיכוי, שבקרוב יצוין בלא שמחה יובל שנים לכינונו, עשוי להיראות במבט לאחור גן עדן, לכשייכון כאן, מנימוקים ואמתלות ביטחוניים, משטר של הפרדה אתנית בכל היבטי החיים.

החזון של חלוקת הארץ, שהיה בעבר גם פתרון אפשרי לסכסוך הישראלי־הפלסטיני, לא יתממש, הן בשל היקף ההתיישבות ביו"ש והן משום שדמוקרטיית הפייסבוק מצמיחה מנהיגים שונים מאלה שצמחו בשדות הקרב של יחידה 101, כאלה שלא יפנו אוכלוסיות מבתיהן.

האם משטר שישלוט בפלסטינים וידכא אופוזיציה משמאל הוא אפוא גזירת גורל? לא בהכרח. ייתכן עדיין פתרון אחר, של מדינה משותפת לשני העמים - המסגרת היחידה שתאפשר שגשוג של חיים יהודיים וישראליים. פתרון כזה מחייב הסדרים פוליטיים מורכבים והסכמה הדדית על ניהול הטריטוריות, חיי התרבות, מדיניות דמוגרפית וכו'. הסדרים דו־לאומיים התקיימו במשך דורות בבלגיה ובקנדה ומאות שנים בבריטניה. גם אם ניבעים בהם סדקים, הם עדיין הסדרים מקיימי־שלום וחסרי אלימות.

כדי לכונן חיים משותפים במסגרת פוליטית אחת דרושים ליהודים הציונים מהפך תרבותי ומפנה אידיאולוגי. אין מדובר במתן זכויות אזרח לפלסטינים במסגרת הפוליטית הנוכחית, אלא בכינון מסגרת פוליטית חדשה לשני העמים, שבה יימצאו סיפוקים מאוזנים למאווייהם, בהסדרים חוקתיים שייתנו מענה הדדי לאינטרסים השונים ויבטיחו יציבות. כשהחלופות הן מדינת אפרטהייד, סכסוך דמים מתמיד בין האוכלוסיות וחלופות איומות אחרות, מדינה דו־לאומית היא אולי החזון ההומניסטי האחרון שאפשר עדיין לא רק לחלום עליו, אלא לפתח אותו כפתרון ריאלי.

גדעון סגל, ירושלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ