למה אני לא חוזר

נועם בוני
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
נועם בוני

זה לא המחיר של המילקי. זו לא מצוקת הדיור. זו לא המלחמה וזו לא השחיתות. הדבר היחיד שבגללו עוזבים הוא שאבדה התקווה.

אלה המאשימים את המהגרים בבריחה, "הפתרון הקל", לא מבינים עד כמה קשה ההגירה. אפילו אם אתה מפונק היי־טק שהחברה ששלחה אותך דואגת לך לכל צרכיך, ויש לך עבודה מהרגע הראשון, ואפילו אם אתה דובר אנגלית "חמש יחידות" ועובר לניו יורק.

את הארץ עזבתי בדמעות. בקולנוע, בסופרמרקט, בבנק, בדייטינג — הכל חדש ולא מוכר. שלא לדבר על ביקור אצל רופא בשפה זרה. בכל תחום ובכל רגע, אתה מתמודד עם דברים שאתה לא מכיר. אתה כל הזמן דרוך. וכל זה בלי המשפחה והחברים שעזבת. אתה לבד.

אז לא בקלות עזבתי. אנשים מוכנים לאכול הרבה מרורים לפני שהם עוזבים את מולדתם, ובלבד שתהיה תקווה לעתיד טוב יותר. את התקווה הזאת איבדתי. אני לא רואה איך ישראל מוציאה את עצמה מכל הבורות שהיא כרתה לעצמה. לא רואה איך הגזענות והשנאה פוחתות בלי שהחינוך ישתפר. והחינוך, איך ישתפר אם התקציב לצה"ל רק גדל? וצה"ל, איך יצטמצם עם ראשי ממשלה מחרחרי מלחמה, קצרי רואי ודלי חזון? וראשי הממשלה, איך יוחלפו אם הגזענות והשנאה גואות?

מהגרי ההיי־טק לא עזבו בגלל המילקי. גם בארץ חיינו טוב. לכל אחד ישנן הסיבות שלו לעזיבה. חברתיות, פוליטיות, מדיניות, תרבותיות. הפרטים לא משנים. זו התמונה הכללית שבגללה עוזבים.

אנשים שואלים אותי, "למה אתה לא חוזר?" אחרי שעברת את כל קשיי הקליטה, אחרי שהתחלת להבין את התרבות המקומית, את הסלנג ואת הקודים, השאלה היא למה כן לחזור. נכון, פה אני תמיד אהיה מהגר, והחיים שלי פה לא יהיו דבש. המציאות כאן לא נטולת בעיות. אבל פה אני מרגיש שהכיוון הוא קדימה. פחות דת, פחות שנאה, יותר ליברליות. חופש בנישואין, שוויון לנשים. ובינתיים בישראל — יותר דת, יותר שנאה. הגעתי לנקודה שבה אני חושב שכבר אי אפשר "לשנות מבפנים". התייאשתי. אני ממשיך להתעצבן מהחדשות בארץ. אני מרגיש שהבית שהיתה ישראל אבד. הלוואי שאני טועה. כי טוב יותר בבית.

נועם בוני, ניו יורק

דוד בן גוריון בטקס הכרזת המדינה בת"אצילום: SHERSHEL FRANK

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ