מכתבים למערכת 28.12.2014

לוגו הארץ
הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
לוגו הארץ
הארץ

הססנות רבת שנים

בתגובה על מאמר המערכת "מיהו רגולטור אמיץ" ("הארץ", 24.12)

להלן הצעתי לנאום הברכה שיישא נציג מערכת "הארץ" בטקס הענקת הפרס לפרופ' דייוויד גילה על אומץ לבו בקרב נגד מונופול הגז:

"פרס זה ניתן לפרופסור גילה על הססנותו רבת השנים במאבק נגד המונופול. על אומץ לבו בהעברת האחריות למשרד האוצר בתקווה שיוציא בעבורו את הערמונים מהאש. על כך שלא התייאש לאחר שנכזבה תוחלתו לקבל עזרה ממשרד האוצר, לא התייאש ומיד פנה בעוז רוחו למשרד האנרגיה, בתקווה שמשם ישליכו לעברו את חבל ההצלה, וכשתקווה זו נגוזה, שוב פעל בעוז ובתעצומות נפש ופנה לפוליטיקאים שייתנו לו רוח גבית, וכשכל אלה הכזיבוהו — פעל בעוז רוח ואומץ לב ונכנע, אבל לא רק הרים ידיים, אלא המשיך להטיף ולהצדיק עד לפני זמן לא ארוך את החלטתו האמיצה".

עמירם גולדשטין, רמת גן

נסתדר גם בלי השטחים

בתגובה על "קריאה למרצ" מאת אורי אבנרי ("הארץ", 23.12)

אני מעריך מאוד את אורי אבנרי, ולדעתי הוא צריך לקבל את פרס נובל לשלום, אבל הוא נאיבי יותר מדי.

אני מעריך, שמה שהיה הוא שיהיה ובנימין נתניהו ימשיך לכהן כראש הממשלה, וזה בשל העובדה שבארץ יש קיצונים רבים. נניח שיקום גוש שמאל־מרכז גדול, ויצחק הרצוג יהיה ראש הממשלה, אזי טוב יותר לא יהיה ואולי אף יהיה רע יותר. הרי מפלגת העבודה, ובגלגולים הקודמים מפא"י והמערך, עשו מלחמות, התנחלויות ופשעים חברתיים.

ביחס לטווח הקרוב אני פסימי: שלום לא יהיה — ובאשמת ישראל. אבל ביחס לטווח הרחוק אני אופטימי: הכיבוש לא יימשך לנצח.

הנאצים רצחו שישה מיליון יהודים, ומדינת ישראל כבר זמן רב ביחסים מצוינים עם גרמניה, אם כך, מדוע לא נהיה ביחסים מצוינים עם הערבים, שאת זה הם לא עשו לנו?

כפי שישראל הסתדרה בלי השטחים הכבושים כמעט 20 שנה במצב של מלחמה עם שכנותיה, אין ספק שנסתדר בלעדיהם במצב של שלום.

ברוך ברנע, מזכרת בתיה

מה קורה לנו

בתגובה על "חושבים עצמם אלוהים" מאת קובי ניב ("הארץ", 25.12)

רוח רעה מנשבת בימינו, רוח של גזענות ופגיעה בזכויות האדם. המאמר של קובי ניב עורר בי כאב, צער וחוסר אונים, נזכרתי גם בכתבה על ספורטאי פלסטיני שמנסה לצאת מעזה כדי להשתתף בסדנה בחו"ל; הוא מסורב יציאה ("בדידותו של הספורטאי העזתי" מאת נטע אחיטוב, מוסף "הארץ", 31.10). מה נהיה? מה קורה לנו? עד מתי נוכל להחזיק אנשים במעצר בית? עד קץ הדורות? הרי דברים כאלה נעשו ליהודים באירופה רק בגלל היותם יהודים, כבר שכחנו? איפה המצפון? ערך האדם באשר הוא אדם?

המאמר של קובי ניב מספר על אב שרצה לקבור את תינוקו, וסורב. יהודים, איפה הרחמים?

רותי מיכאל, חופית

קראתי על המעשה הנורא שעשו שופטי בית הדין הגבוה לצדק כאשר מנעו מאב הגר בעזה, בכר חאפי, להשתתף בלוויית בנו שמת בטול כרם. אני מניח, שלפני שהגיע לבית הדין פנה האב למפקדים ופקידים שדחו את בקשתו. אילו היה חאפי עד חיוני בבית הדין הצבאי הקרוב לטול כרם, היה צה"ל מביא אותו לשם במועד, בלא קושי מיוחד.

התנהגות כל הנוגעים בדבר פסולה. הכסדום היינו, לעמורה דמינו?

שמואל קינן, תל אביב

צער היחיד

אני קוראת על המחלוקת בנוגע לזכיית המשורר יצחק לאור בפרס לנדאו של מפעל הפיס למשוררים, ואני שואלת: וצער היחיד, אין לו משקל? אין לו תהודה? האם יצחק לאור הוא באמת משורר גדול כל כך, עד שכה רבים קמו להילחם למענו? גם אני קראתי את שיריו, פרס בוודאי לא הייתי נותנת להם, וקראתי גם שירי משוררים ומשוררות אחרים, לא פחות טובים ממנו ואולי אף יותר, ומדוע הוא זכה?

אשכר אלדן, בתו של משורר, עבדה בצעירותה אצלנו בסטודיו, והכרתי אותה. היתה עדינה, רגישה ומיוחדת ודי ביישנית, ואם היא יצאה למלחמה — אני תומכת בה בכל לבי ומקווה שמשוררים אחרים יידעו לכבד את צער האחר.

אורה להב־שאלתיאל, עין הוד

קפא"פ 2014

שרשרת האירועים הביטחוניים של התקופה האחרונה מזכירה לי את המצב שממנו סבלנו בשנות ה–40 עד מלחמת העצמאות. בן 14 התגייסתי ל"הגנה", ובגיל 16 עברתי קורס מ"כים שבו למדנו להתגונן מפני אנשי כנופיות ערבים שהסתובבו בכל הארץ וניסו לפגוע באזרחים. עברנו קורסים לפעולה נגד סכינאים ואימוני קפא"פ (קרבות פנים אל פנים), וכך הצלחנו למנוע ניסיונות דקירה רבים.

לנוכח אירועים אלה, אשר חוזרים על עצמם, הייתי רוצה לראות את הצבא מאמן את חיילינו ומכשיר אותם לפעולה במצב כזה.

דב לובלינסקי, גבעתיים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ