רוגל אלפר, זה מה שמרגיש פצוע | מכתבים למערכת 26.10.2018

לוגו הארץ
הארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
לוגו הארץ
הארץ

מה מרגיש פצוע

בתגובה על "מין טירוף כזה" מאת רוגל אלפר ("הארץ", 24.10)

לאחר קריאת טורו של רוגל אלפר, "מין טירוף כזה", קיבלתי רושם חזק שהכותב לא נכנס באמת לעובי הקורה של השיקום מטראומה בכלל, ושל שיקום לוחמים בפרט.

לצערי הרב, יצא לי במהלך חיי לראות במו עיני את המציאות הקשה של לוחמים פצועים. תסכול מוחשי של לוחמים עשויים ללא חת, שבעל כורחם שוכבים מרותקים למיטת חוליים בעודם נאבקים בכאבי פאנטום מעקצצים, אורות פלורסנט הצובעים את החדר בירוק קליני ונטול חיוניות, ימים ארוכים של שיממון ובדידות. הפוסט טראומה עצמה משתקת את הרגישות והטקט היומיומיים, אך מתסיסה את הנפש לכדי טירוף מערכות בשעות הקטנות של הלילה — האשפוז הוא גיהנום לרבים.

נשאלת השאלה במה יכול אדם שכזה להיאחז בשעתו הקשה ביותר? האם בצדקת דרכו ובאידיאלים שליוו אותו מינקות עד בגרות? או לאמץ מעין גישת עולם חדשה, ניהיליסטית, צינית, תיאטרלית ואמורפית ממיטת חוליו?

איתמר שקד לוחם מילואים, תל אביב

המדינה זה הוא

בדברי הביקורת של בנימין נתניהו על אזרחי המדינה הקובלים כי "גנבו לנו את המדינה", הוא מכריז: "ישראל מדינה מגניבה". רוצה לומר, מדינה הגורמת לנבחרי ציבור מושחתים לעשות שימוש בכספי ציבור לצורכיהם הפרטיים. על כן, גם שרה נתניהו לא רוצה להשיב כספי ציבור בהם עשתה שימוש למימון ארוחות לאורחיה ממסעדות יוקרה. כולנו גם יודעים, כי לא מדובר כאן ב"חמגשיות" אלא בהרבה הרבה יותר. אבל במדינה המגניבה היא סבורה כי זה מגיע לה.

ביבי גם לא טועה בהגדרתו את ישראל, ויש עוד הסבורים כמותו וכמו רעייתו. אולי הוא היה צריך להוסיף לדבריו גם את ההכרזה: המדינה זה אני.

גד פואה, כפר סבא

בוא אתי לפסטיבל

בתגובה על מאמר המערכת, "'נאמנות' או תרבות" ("הארץ", 21.10)

חלום חלמתי, ובחלומי והנה מתקיים פסטיבל בשם "שבוע הנאמנות בתרבות" בהשתתפות כל אושיות התרבות בישראל, הבימה, הקאמרי, תיאטרון אל־חכאוותי, התזמורת הפילהרמונית ושלל יוצרים מכל הלאומים, הדתות והעדות בישראל. הפסטיבל מוקדש לנאמנות לערכי הדמוקרטיה, חופש הביטוי, השלום, השוויון ובעיקר האמת.

מוצגות בו רטרוספקטיבות כגון "מלכת אמבטיה" ו"רצח" מאת חנוך לוין. מתקיימת קריאה פומבית של "חירבת חיזעה" של ס. יזהר ושל פרסומי "בצלם" ו"שוברים שתיקה". יש מופע דוקודרמה המבוסס על ספרו של בני מוריס "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949", מחזה מוזיקלי על חייו ופועלו של ישעיהו ליבוביץ, מופע סטירי בשם "מחה תמחה" המבוסס על הספר "תורת המלך" ועל כתביהם של רבנים כגון דב ליאור ויצחק גינצבורג, אופרה בשם "מירי מקארתי", מופע מולטימדיה בשם "מדינת כל אזרחיה", ועוד ועוד. הקיצותי והנה חלום.

ד"ר שלמה אריאל, רמת גן

***

אמנים, אנשי רוח ועיתונאים מלינים על קומיסרית התרבות שלנו, שמאיימת ליטול מהם את האפשרות ליצור וליהנות מתמיכת משרדה.

לא ברור לי מדוע הזכויות האזרחיות לתרבות גבוהה ולחופש הדיבור והמחשבה מובנות מאליהן לאזרחי ישראל בשעה שהם שוללים מהפלסטינים זכויות אדם בסיסיות. המתלוננים כולם מתחזקים את הכיבוש בעזרת ילדיהם ומסיהם. שישמחו שעדיין שמורה להם הרשות להשמיע את דעתם, בתמיכת הממשלה או בלעדיה.

אורלי קריניס, תל אביב

אפליה במגדל השן

בתגובה על "הדתה במגדל השן החיפאי" מאת אורי משגב ("הארץ", 18.10)

שמחתי כשהתחלתי לקרוא את מאמרו של אורי משגב, על ההטבות לסטודנטים המתעניינים בלימודי יהדות באוניברסיתת חיפה. הרי הבן שלי, בוגר ישיבת הסדר ובעבר שוחט, התחיל החודש ללמוד בה לתואר בגיאוגרפיה ובי.איי. כללי. עכשיו הוא יכול לעבור ללימודי התנ''ך שהוא מאוד אוהב, חשבתי, ועוד לקבל מילגה של 5,000 ש"ח.

אך כשהמשכתי לקרוא חשכו עיני. המילגות וההטבות מיועדות רק לסטודנטים ללא רקע דתי. איך האוניברסיטה נותנת יד לאפליה נגד סטודנטים דתיים?

ד''ר סוזאן וינגרטן, ירושלים

על התמימות

בתגובה על "מירי מקארתי" מאת עוזי ברעם ("הארץ", 22.10)

תמוהה בעיני הפתעתו של עוזי ברעם מחוק "נאמנות בתרבות". אחרי חקיקת "חוק הלאום" המביש ודומיו בכנסת ישראל — החוק של מירי רגב הוא המשך הגיוני לרצף של דריכה ברורה על סדרי ממשל דמוקרטיים.

החוק החדש הוא העתק של חוקי נירנברג הנאציים (משנת 1935) — בתרגומה של רגב. האם עוזי ברעם, גדעון לוי, או עודה בשאראת באמת תמימים כל כך או שגם הם מתכוננים ל"ריסון עצמי" תוך כדי ציקצוק, במקום לקום ולקרוא לילד בשם שניתן לו על ידי פרופ' ישעיהו ליבוביץ: יודו־נאצים?

דוד שדמי, גבעת עוז

שוועת הכרוביות

בתגובה על "בעלי החיים בצלחתו של רוגל אלפר" מאת איל מגד ("הארץ", 15.10)

לו אני רוגל אלפר, כך הייתי משיב למתקפתו הטבעונית של איל מגד אודות "התעללות בעגלים בני יומם וגריסת אפרוחים ועם צריכת מוצרי רצח כמו שווארמה ונקניקים" שבהנאה מהם מואשם אלפר: כלום אינך שומע את שוועת הכרוביות/ את זעקת החצילים, המלפפונים והעגבניות/ את נהי החסה, הגזר והחמוציות/ האין בכיים מעורר בך מוסר כליות/ על כי גזרת עליהם להפסיק לִחיות/ למען הנאותיך האנוכיות?

ועד שנחיה רק מתרכיבים כימיים שטרם הומצאו — לכולנו בתיאבון!

משה פלבר, ירושלים

כתבות מומלצות

BW אמזון רחפנים 256

החבילה מתעכבת: למה הרחפנים של אמזון עוד לא סיפקו את הסחורה

קראק פאי הקלאסי של גוז' ודניאל

משחקים עם קראק פאי: ארבעה מתכונים לעוגה הממכרת

פרויקט הרצל 138

סוף סוף יש סיבה לעצור ולהביט בבית הבאר ברחוב הרצל

הדרך הקלה והטובה ביותר להימנע מקרני השמש היא להפחית את החשיפה הישירה

מה ההבדל בין כתמי שמש לנמשים ומה גורם להם?

אבישי בן-חיים

ל"ישראל השנייה" מגיע דיון רציני יותר, ובעיקר כזה שמבוסס על אמת

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"