מון אמי פלאטו

בתגובה על "חבר הכנסת לשעבר שמואל פלאטו־שרון מת בגיל 88" מאת עופר אדרת ("הארץ", 9.12)

את חטאי אני מזכיר: אהבתי את פלאטו שרון, ושמחתי לראיין אותו, וגם הוא בלשונו הייחודית, הצרפעבריידיש, כינה אותי: "מון אמי עמיקם".

אם נכון ממקורותינו הצו "אחרי מות, קדושים אמור", לא יאה להזכיר שהיה גנב, אבל אני לא הראשון שאמרתי לו את זה והוא לא הכחיש, וגם הסביר בחיוך: "אם גנבתי, זה אף פעם לא מיהודים", עדות מהלכת לפירות של גלות ממושכת, מלחמת קיום, פרנסות אוויר ועורמת סוחרים. בראיון אחד הכריז שירכוש 20 ניידות טיפולי שיניים בכספו לשבטים בדואים כמחווה מוסרית. אמרתי לו: "מה מוסרי? הרי זה כסף גנוב", והוא ענה: "נניח שגנבתי. נניח. אם לא תפסו, זה שלי, נכון? אז אני יכול לקנות וילה, אבל אני תורם את הכסף". כשבכל זאת תפסו אותו, הוא לא איבד את הפאסון. פרקליטו, יהודה ויינשטיין, שהיה אתי בקורס קצינים, ולימים יועץ משפטי לממשלה, אמר לי שכשהוא מגיע לאסירי צווארון לבן אחרי ליל מעצר, הם נראים כאילו חרב עולמם. ואילו פלאטו היה עליז ורענן, וכמו בעל הבית הורה לסוהר: "תביא לו קפה!"

פעם שאלתי אותו אם להיות עשיר פירושו גם להיות מאושר. הוא אמר: "אתה יכול לבכות ולהיות אומלל באוטובוס צפוף, אתה יכול להיות אומלל בקדילאק ממוזג. בקדילאק יותר נוח". בפעם אחרת שלחו אותי מעיתון "חדשות" לשאול חברי כנסת מהו מחירה של כיכר לחם, ורבים היו נבוכים. פלאטו היה אז חבר כנסת מטעם עצמו, וכשפניתי אליו בשאלה הזו הוא ענה: "מון אמי עמיקם, אתה רוצה לדעת כמה עולה לחם? תשאל נהג שלי. אם אני הייתי יודע כמה עולה לחם, הייתי נהג שלו".

ובמעלות קדושים וטהורים, אולי תעמוד לו זכותו אם יאמר: ''הבאתי חיוך וקצת צבע לארץ עצבנית, עם חברה שסועה וטעונה, זה מה שעשיתי בשביל מדינה".

עמיקם רוטמן, שדרן קול ישראל בעבר