11.09.1947 / קרן הילודה של הרופא היהודי שפרוך-פבזנר

ליטל לוין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ליטל לוין

"סופרו של ה'פארווערטס' מספר על רופא יהודי, הד"ר אבל שפרוך-פבזנר, שישב שנים רבות בפלוראנץ שבאיטליה, ואחרי גלגולים רבים היגר לצרפת, ובשנות המלחמה היה פעיל במחתרת", דיווח "הארץ" ב-11 בספטמבר 1947, אז הזכיר לראשונה את האיש הנחוש הזה ואת מפעלו. "הוא יסד את 'קרן הילודה', שמטרתה לעזור לצעירים בנישואיהם ובהקמת בתי משפחה, לעורר את הזוגות להוליד ילדים ולהקל עליהם בדאגתם וגידולם".

הד"ר שפרוך-פבזנר, רופא נשים, לא רק הקים קרן. הוא יצא לקרב. בבית קפה פאריסאי הסביר לסופר "הארץ" שלמה טנאי "בעקשנות ובביטחון": "יש להחדיר להכרתם של בני העם היהודי את סכנת ההתמעטות. את ההכרח שבהקמת משפחה גדולה כדי להחזיר את העם היהודי למספרו הקודם" שלפני "ההשמדה בימי המלחמה ובפוגרומים". יש גם למגר התבוללות, נישואי תערובת ואת "האגואיזם של האשה היהודית המודרנית". "חשוב מאוד שהיהודים יבינו שזה לא פחות חשוב מפוליטיקה", אמר. "זה כבר ידוע כי דמוגרפיה היא פוליטיקה. על ידי קרב פוליטי, אפשר להחזיר תוך 25 שנים את העם היהודי למצבו המספרי שהיה קיים לפני המלחמה".

מדור הזירה

את כספי הקרן קיווה לגייס דרך מס "שמשלם כל יהודי למען קימומו המספרי של העם". זוג יהודי שיינשא יקבל 36 אלף פרנק, כמה אלפים "לסידורים ראשונים", ואת היתרה עם בוא הילד הראשון, שאף יקבל טיפול רפואי חינם עד גיל שנתיים. על כל ילד נוסף תקבל המשפחה 18 אלף פרנק, ומשפחות מרובות ילדים יקבלו עזרה חודשית קבועה של 1,800 פרנק. בהמשך, אמר הרופא, מקווה הוא להעביר את מרכז הקרן לארץ ישראל. "החל בילד השלישי נקציב לכל ילד דונם אדמה", הבטיח. משפחות מרובות ילדים יקבלו דירה חינם. בעיתון "דבר" תיאר א"ש שטיין את שפרוך-פבזנר כמי שנמנה עם דמויות מיתולוגיות ברפואה היהודית, "רופאים עממיים שיחד עם יעודם כנושאי מזור לגופם ולנפשם של נגועי סבל, נשאו גם טיפחו תקוות עם ואדם נשגבות". הוא נולד בברוד ב-1893 לאב "בן תורה ואציל רוח שנודע בחוסנו הגופני, יהודי 'אלון'". כששירת האב בחיל הפרשים הרוסי נתקל בשני חיילים יהודים בוכים. "הסמל הכה בהם, ועם זאת גידף אותם ואת עמם. נרתח, ניגש לסמל והלם בו בכוח". מחשש שמא הרג אותו נמלט על סוסו לפרוסיה. "כל ימיו היה 'בלתי לגאלי', ומשנולד הבן הוא נשא את שם אמו, ורק לאחר כך נוסף לו שם האב... והאב שנתן נפשו בכפו על כבוד ישראל, נפל קורבן לפורעים, בלבוב, ב-1918, בגיל מ"ז".

מאז השואה לא פסק הרופא מלהתריע ש"אנו עצמנו, נתנו - ונותנים - יד לכלייתנו המתמדת, האטית, בדרכים שונות". ועדיין, כשכתב עליו שטיין בשנות ה-40 היתה עשייתו של הרופא "עשיית-יחיד". עם קום המדינה נכזבה תקוותו שקרן ההולדה שלו תקבל מעמד לאומי. בראיון מ-1962 למאיר נחתומי מ"מעריב" סיפר על פגישתו עם בן גוריון: "אמרתי לו כי אחרי מה שעשו לנו הנאצים צריך להקים תנועת נגד ולהוליד הרבה ילדים משלנו. בן גוריון אמר לי, יש לי שגעון משלי ששמו מדינת ישראל ולך יש שגעון ששמו העם היהודי. אני מאחל לך שתצליח. תמשיך בעקשנות. הוא כבר הצליח ואני עוד לא".

אבל הוא לא נלאה, וגם ב-1967 עמד לפני עיתונאים וגינה את השימוש בגלולות, ו"יצא בהתקפה נגד מושג הכדאיות השורר בקרב זוגות נשואים", דיווח "הארץ". כפי שכתב נחתומי ב-1962, "המשפחה המודרנית היא אויבתו בנפש. האשה המודרנית המסרבת להיות עבד למטבח ושפחה לחדר הילדים מוציאה את הדוקטור מכליו". הוא הרבה לזנק ולזעוק. "טו בי אור נוט טו בי, אתה שומע אותי אדוני, זו הבעיה שלנו!", אמר לנחתומי לפני שקיבל טלפון ובו התבשר על לידה קרבה. "אור זרח על פניו. הוא חבט בהתרגשות את השפופרת על כנה וצעק אלינו בשמחה: 'עוד אחד בדרך!'".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ