בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

05.01.1950 / מבקר המדינה הראשון מנסה להימנע מסנסציה

תגובות

שלושה חודשים לאחר שנכנס לתפקידו, מבקר המדינה הראשון של ישראל, הדוקטור זיגפריד מוזס, כינס מסיבת עיתונאים כדי לספר קצת על עבודתו של המנגנון החדש הזה. הנוכחים במסיבה, שנערכה ב-5 בינואר 1950, ביקשו לדעת מתי יתפרסמו תוצאות עבודתו של המשרד ושמעו ממנו שדו"ח המבקר יתפרסם רק פעם בשנה. הוא מיהר להבהיר לעיתונאים: "לא נמנע מהערות, אך לא יהיו בדין וחשבון דברים קשים וסנסציוניים".

יותר משביקש להבהיר, ד"ר מוזס הפציר. הוא ידע שהדו"ח שלו, ענייני ככל שיהיה, הוא סליק של סנסציות אם רק רוצים בכך - שילוב נפיץ של פוליטיקאים מפורסמים, שחיתות ותככים. בנובמבר 1950, לרגל שנה לכניסתו לתפקיד, שב והביע את עמדתו בראיון לסופר "הארץ", אשר ביקש לדעת מדוע עדיין לא התפרסם דבר משולחנו. "אני שמח ששאלתך נותנת לי הזדמנות לסלק את אי ההבנות הרווחות בציבור", אמר והבהיר שהכתובת שאליה מיועדים דו"חות המבקר היא "אך ורק הכנסת". לדבריו, "מהסדר חוקי זה אני מסיק מסקנה, שהיא לדעתי בלתי נמנעת, אף כי החוק אינו מטיל אותה עליי במפורש: מחובתי להסתייג הסתייגות מרובה מפומביות. אני מבקש הבנה למצב עניינים זה גם מאלה השואלים את השאלה: מדוע שותק מבקר המדינה". הוא הסביר כי אין הוא שותק, אלא שדבריו לא נועדו לאוזני הציבור. במארס 1951, כאשר דו"ח מספר 1 התפרסם בעיתונים עוד לפני שהוגש לעיון מליאת הכנסת, ד"ר מוזס חש שאזהרתו היתה במקומה.

"אני מצטער מאוד על הדברים שנתפרסמו", אמר בתגובה. "ראשית כל מצערת מאד העובדה כשלעצמה, שבשלב זה פורסמו פרטים מתוך הדו"ח (...) ואולי עוד יותר מעובדת הפרסום כשלעצמה מצערות נסיבות הפרסום וצורתו", המשיך. "אופן התיאור, הנגרם על ידי צורת הפרסום הזאת, אינו נותן לקורא אותה תמונה שהיה מקבלה אילו קרא את הדו"ח בשלמותו. לעתים קרובות אי אפשר להבחין הבחנה מספקת בין תוכן הדו"ח עצמו, שהמאמר מתארו, ובין הפירוש שהעיתון מוסיף עליו".

הנזק הגדול ביותר שראה ד"ר מוזס בפרסום כזה הוא "הנזק הפסיכולוגי": "יש בו כדי לעורר את הרושם שהדו"ח הוא אוסף של גילויים סנסציוניים". אכן, קשה היה להימנע מהרושם הזה נוכח ביקורת כדוגמת זו שנמתחה על כך ש"2,000 ל"י הוקצבו להתקנת שלושה קרונות-פאר לשימוש מנהל הרכבות ככל העולה על רוחו". אבל ד"ר מוזס רמז שהסנסציה אינה אינהרנטית לעבודת המבקר, אלא נובעת מהקהל הישראלי: "יש לזכור, שבכל המדינות הדמוקרטיות מופיעים מדי שנה בשנה דו"חות של מוסדות-ביקורת, הקובעים ליקויים, פגיעות בחוק ובעקרונות החיסכון והיעילות שהביקורת נתקלה בהם בעבודתה", אמר, בניסיון להעמיד מודל דמוקרטי מכובד בפני הקהל צמא-השערוריות. "אך דברים אלה מתקבלים בציבור בלי עצבנות. כל הגורמים המעוניינים יודעים, כי עבודת הביקורת בכל מדינה אינה פעולה חד פעמית, אלא תהליך מתמיד. גם אם קביעת הליקויים והצעת התיקונים מביאות בשנה מסוימת לידי תוצאות רצויות, הרי טבעי הדבר שבשנה הבאה מתגלים ליקויים חדשים". הוא הפציר בציבור הישראלי שיראה לנגד עיניו את פעולת מנגנון הביקורת ומטרותיו, ולא יסתנוור מהפוטנציאל הסנסציוני של גילוי הליקויים.

עד שהתפרסם דו"ח מספר 2, בסוף 1951, נראה שגם מוזס עצמו הבין לבסוף שלא ניתן להילחם בזה: הדו"ח שלו הוא תת-ז'אנר חדש, ישראלי ודוקומנטרי של הרומן הבלשי. כששאלו אותו עיתונאים אם "יש דברים מעניינים ופיקנטיים במיוחד", ענה באותה הלשון: "כל סופר חושב תמיד שספרו מעניין במיוחד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו