אילן ליאור
אילן ליאור
אילן ליאור
אילן ליאור

מכשיר הטלפון שמונח על עמדת המוקדניות במשרדים הצנועים של "תנו לחיות לחיות" ברמת גן מעלה אבק. כבר זמן-מה הטלפון אינו מצלצל. גם אם היה משמיע קול, אין מי שירים את השפופרת. בקיץ פיטרה העמותה את שתי העובדות שאיישו את המוקד הטלפוני. העמדה נטושה כבר יותר מחודש, לאחר מעל ל-20 שנות פעילות. למתקשרים למוקד מחכה הודעה לקונית. "מוקד חילוץ והצלה של ‘תנו לחיות לחיות' סגור", נאמר, בלי הסברים נוספים.

המוקד לא נסגר עקב היעדר פעילות, להיפך. אנשי העמותה מעידים כי הטלפון לא הפסיק לצלצל. בחודשים האחרונים עלה היקף הפניות בהרבה על היכולת של העמותה לעזור לאוהבי בעלי החיים מצדו השני של הקו. "הבעיה היא לא המוקד עצמו", מסבירה מנכ"ל העמותה, יעל ארקין. "אין בעיה להחזיק מישהי שתענה לטלפונים. הבעיה היא לטפל בכל המקרים. זו ההשקעה הכספית. אי אפשר להחזיק מוקד ולהגיד ‘לא' כל הזמן".

העמותה מתבססת על תרומות של אזרחים מן השורה. רבים מהם מתחייבים להעביר כמה עשרות שקלים מדי חודש. אין מאחוריה נדבן עשיר או תורם מרכזי שמבטיח את המשך קיומה. בשנים האחרונות קיבלה תקציבים זעומים מהממשלה לעידוד עיקורים וסירוסים של כלבים וחתולים - 87 אלף שקלים בשנה שעברה ו-187 אלף שקלים השנה. אך התמיכה הממשלתית מהווה רק חלק זניח בתקציב, שהסתכם בשנת 2011 ב-6.2 מיליון שקלים.

הכלבייה של תנו לחיות לחיות בכפר רות. מלאה עד אפס מקום צילום: גיל כהן-מגן

בניגוד לעמותות אחרות, ההאטה הכלכלית לא הפחיתה את התרומות. אך בהיותה העמותה הגדולה ביותר המסייעת לבעלי חיים בישראל, היקף הפניות אל "תנו לחיות לחיות" גדל בהתמדה. התקציב אינו מספיק לממן את כל האשפוזים, הטיפולים והניתוחים. ובכל זאת, הרצון לסייע לבעלי חיים פצועים, נטושים או שעברו התעללות, מכריע לרוב את הכף. כך החלה העמותה לצבור חובות. נכון לימים אלה, אומרים אנשי העמותה, חסרים כ-120 אלף שקלים בחודש כדי לשמור על איזון.

לעמותה מרפאה קטנה ברמת גן וכלבייה בכפר רות. שתי אלה מלאות עד אפס מקום. לכן, מעבירים אנשי העמותה בעלי חיים גם למרפאות וטרינריות חיצוניות ומשלמים על הטיפול. במקרים רבים מסייעת העמותה לבעלי חיים עזובים, שזה עבורם מפלט אחרון. בשל כך מעניקות לה המרפאות הפרטיות הנחות משמעותיות, אך למרות זאת העלויות גבוהות. באוגוסט למשל, מימנה העמותה אשפוזים של כמאה בעלי חיים במרפאות חיצוניות.

"כל עם ישראל ואשתו פונים אלינו", אומרת ארקין. "במקרה הטוב הם אומרים לנו ‘קחו' ובמקרה הפחות טוב קושרים את בעלי החיים לגדר של הכלבייה או משאירים ארגזים עם גורים". ברוב המקרים, הרגש של אנשי העמותה גובר על ההיגיון. כך למשל, שבה השבוע ארקין למשרד מהפסקת צהריים, כשהיא אוחזת בידיה כלבה שחורה, קטנה ומפוחדת. "ראיתי אותה רצה בין האוטובוסים ברחוב אלנבי", סיפרה. "לא יכולתי להישאר אדישה. לא יכולתי להשאיר אותה שם להידרס".

סגירת המוקד לא בלמה את זרם הפניות, רק צמצמה אותו מעט. בחודש האחרון, גדל מאוד קצב הפניות האישיות לארקין ולאתי אלטמן, דוברת העמותה ואחת המייסדות שלה. "בכל סוף שבוע המייל שלי נסתם. הגדילו לי את התיבה והיא עדיין לא עומדת בעומס", מעידה אלטמן. "אני לא עונה בשישי-שבת לטלפון שאני לא מכירה. אם אני עונה כולם מלאי טענות. אני לפעמים בוכה מתסכול. אם יש בן אדם שלא יכול לראות בעל חיים במצוקה זו אני. אבל מה אני יכולה לעשות?".

השבוע, למשל, קיבלה אלטמן טלפון מחיילת מבסיס במרכז הארץ. החיילת דיווחה לה על גור חתולים פצוע. "אמרתי לה שאם היא רוצה, שתביא אותו. לשלוח לשם רכב עולה דלק", היא אומרת בתסכול. פנייה אחרת הייתה מבסיס צבאי ברמת הגולן. החיילים מצאו כלבה ושישה גורים, במצב בריאותי רעוע למדי. אלטמן התקשרה למתנדבת בצפון וביקשה שתיקח את הכלבים לביתה. לדבריה, בשל המצוקה הכלכלית, את האמבולנס היחיד של העמותה היא מעדיפה להוציא רק במקרים דחופים.

בהיעדר תמיכה ממשלתית, זה למעשה אופן הפעולה של העמותה. עובדיה המעטים ומתנדביה מכבים שריפה אחר שריפה ומתמודדים עם כל קריאה בדרכים יצירתיות, ובאמצעים דלים. למרבה האבסורד, גם הרשויות מבקשות מהם עזרה. כך, למשל, החלו בחודשים האחרונים לקלוט כלבים מהכלבייה העירונית העמוסה באילת. "הישראלים המכוערים נוטשים את הכלב באילת ויודעים שהוא לא יחצה את המדבר חזרה. מתקשר אלי הווטרינר באילת ומתחנן שנעזור", מספרת אלטמן.

לצד הפעילות השגרתית למען כלבים וחתולים, הרחיבה העמותה בשנים האחרונות את העיסוק בתחומים אחרים. לעמותה מחלקה משפטית פעילה, שנחלה בשנה החולפת הישגים במאבק נגד ייצוא קופים לניסויים מחוות מזור. כמו כן, מקדמת העמותה תיקוני חקיקה ופועלת לשפר את תנאי המחיה של חיות משק. "לא יכול להיות שנטפל רק בכלבים וחתולים", מבהירה אלטמן. "אנחנו פה בשביל כל בעל חיים שזקוק לעזרה".

פונים מאוכזבים, מתברר, מפנים אצבע מאשימה כלפי העמותה. אלטמן לוקחת את זה אישית. "הגענו למצב שאנשים פונים אלינו ואנחנו אומרים שאנחנו לא יכולים לעזור. ואז הם מתחילים לצעוק ‘למה אתם קיימים?' וכותבים בפייסבוק נגדנו. הם אומרים שכל מה שמעניין אותנו זה לרוץ לטלוויזיה. כמה שאנחנו מנסים להסביר לציבור - הציבור לא מוכן לשמוע. לא צריך לכעוס עלינו, צריך לכעוס על הממשלה".

בכל ימות השנה מעסיקה העמותה צוות טלמרקטינג לגיוס תרומות. בעקבות סגירת המוקד, הציעו בשבועות האחרונים משרדי פרסום, אמנים, מפיקים וצלמים לסייע בהתנדבות בגיוס תרומות. בעמותה נענו להצעה מיד. סרטון חדש לגיוס תרומות צפוי להתפרסם אחרי החגים. בינתיים, אלטמן ממשיכה להפיץ בתדירות גבוהה לרשימת מכותבים ארוכה מיילים עם סרטונים ותמונות של בעלי חיים שהעמותה סייעה להם. אולי זה ישכנע מישהו לתרום עוד כמה שקלים.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ