חופי הפלסטיק הנצחיים של ישראל - מדע - הארץ

חופי הפלסטיק הנצחיים של ישראל

החופים הפראיים הם מקום המפלט של מי שלא רוצים פארק עם אטרקציות וקופה בכניסה. לכאן באים דייגים, אופנועני ים ומעשני מריחואנה. ודווקא בחופים הללו נראה בבירור הלכלוך המצטבר, ואדוות הפלסטיק מסמנות את הגאות. מסע בחופים הלא מוכרזים

ניר חסון
ניר חסון
קרדיט:
ניר חסון
ניר חסון

כל הנחלים הולכים אל הים? כמעט כולם. נחל בצת בצפון, למשל, גווע בחול בשלולית ירקרקה מטרים ספורים לפני חוף הים. מראה עצוב. לא פחות עצוב הוא המראה של שביל פיסות הפלסטיק והניילון שנמשך קילומטרים בחוף הזה.

שני סוגי פלסטיק מתגוללים בחופי ישראל. הראשון הוא הפלסטיק דור א': שקיות, כוסות חד פעמיות, בקבוקים, שקיות חטיפים, קשי שתייה שהושלכו על ידי המבלים בחוף, או שנסחפו ברוח מפח שלא רוקן או פוזרו על ידי העורבים.

פלסטיק דור ב' הוא פיסות רבות מספור של פלסטיק שהים כבר בלע, עיכל למחצה והקיא בחזרה אל החוף. הן קטנות ובלויות יותר, קשה לקרוא את הכתוב על עטיפות החטיפים, הצבע דהה והשוליים מכורסמים. החתיכות הנותרות נסחפו לים ונהפכו לחלק ממשבר גלובלי של פיסות מיקרו־פלסטיק שממלאות את הימים, האוקיינוסים ואת קיבות הדגים ושאר יצורי המים. הפיסות מדור ב' מפוזרות באופן אחיד למדי לאורך פס הגאות שעל החול. יצאנו למסע לאורך הפס הזה, שביל פיסות הפלסטיק. 

מי שזוכר את חופי ישראל מלפני עשור או שניים, רואה שהמצב השתפר. הרשויות משקיעות מאמצים גדולים יותר בניקיון ונראה שלפחות חלק מהציבור מקפיד יותר שלא להותיר אחריו זבל. אבל רוב חופי ישראל הם חופים לא מוסדרים, ללא סוכות מציל, ובלי חניונים מסודרים או מוכרי ארטיקים וגם ללא שירותי ניקיון מסודרים. הגישה לחלקם קשה ומחייבת  נסיעה בדרכי חול שלא מתאימות לכל רכב. לאחרים נדרשת גם צעידה רגלית. חלקם הם רצועות צרות בין מצוק החוף או כביש מספר 2 לבין הים. וישנם גם חופים רחבים ופראיים שהעורף שלהם פנוי מבנייה והשפעה אנושית. 

ההבדל ברמת הניקיון בין החופים ניכר. בחוף השייך לרשות עירונית עשירה, כמו תל אביב למשל, החוף יהיה נקי למדי, גם אם הוא לא מוכרז. בחופים שבתחום מועצות האזוריות, שנדרשות לטפל לעתים בקילומטרים רבים של חוף לא מוכרז שלא מכניס כסף, האשפה נערמת ומתפזרת, בעיקר באוגוסט.

החופים הלא מוכרזים הם מקום מפלט לדייגים, לרוכבי אופנועי ים, לבעלי קרוואנים ולמקימי זולות ומעשני מריחואנה. החופים הלא מוכרזים הם גם החופים המסוכנים ביותר, שבהם נגרמים רוב מקרי הטביעה בישראל. בשבוע שחלף בין הסיור בחופים לבין פרסום הכתבה, טבעו למוות שלושה בני אדם בחופים לא מוכרזים.

צילום:

בצת. עולים מטקסס

את המסע שלנו לאורך החופים הלא מוכרזים בישראל התחלנו בשפך הלא קיים של נחל בצת. לאורך שביל פיסות הפלסטיק פגשנו דייגים, רוחצים, מתבודדים ונופשים של סוף אוגוסט. ישראל מדינה צפופה מאוד, והנוף שלה עובר בשנים האחרונות תהליך הסדרה ומשטור: מקומות פתוחים נהפכו לפארקים, דרכי עפר לכבישים, גדרות ושלטי הנחיות ואזהרות מוצבים בכל מקום.

לטוב ולרע, החופים הלא מוכרזים הם מהמקומות האחרונים שלא מושטרו ועדיין יש בהם סוג של גישה חופשית, שוויונית ולא מוסדרת. הרעש שליווה אותנו לאורך כל הדרך, בתנאי שאף זולה לא פתחה רמקול, הוא רעש הגלים.

אולי זה הים הסוער או החום, אבל בצהרי יום רביעי שעבר חוף בצת היה ריק באופן מפתיע. שלושת הילדים של משפחת דאן מבית שמש היו כמעט היחידים בחוף. הם עולים חדשים מטקסס ("החלטנו להגיע לשנה ולבדוק", מסבירה אם המשפחה, מרני). כמה מאות מטרים דרומה, עדיין בבצת, אנחנו פוגשים את משפחת כהן־אלורו ממושב שוקדה בדרום. "תסתכל בפייסבוק, כולם בחו"ל", אמר רועי. "כל שנה אנחנו נוסעים לכמה ימים בצפון והשנה יותר ריק מכל השנים. כולם ברומניה או בגיאורגיה. אפשר להבין — כאן הרבה יותר יקר".

יוסי בן שושן, דייג חובב מעכו, עומד על שובר הגלים ושולה בכל כמה דקות דג מסוג ארס — דג קטן בעל קוצים על גבו. "דקירה מרדימה לך את האצבע לרבע שעה, אבל הם טעימים מאוד אחרי טיגון", הוא אומר. בחלק הצפוני של החוף נאסר הדיג לחלוטין במאמץ לאושש את הים. בחלקים אחרים הוטלו על הדייגים מגבלות על אורך החכה וגודל הדגים שמותר לתפוס. כמו כל דייג שנפגוש לאורך הדרך גם בן שושן מבחין בהידלדלות הדגה ונזכר בערגה בשנים טובות יותר. בניגוד לדייגים רבים הוא תומך בהגבלות על הדיג. "טוב שעשו את השמורה, אולי הדגים יחזרו".

חוף החומה בעכו. הקפיצה היא מבחן אומץ שמוכר לכל מי שביקר בעיר
חוף החומה בעכו. הקפיצה היא מבחן אומץ שמוכר לכל מי שביקר בעירצילום: רמי שלוש

פלסטיק דור א' הוא שקיות ובקבוקים שננטשו בחוף. דור ב' זה אותו פלסטיק אחרי שהות בים

עכו. אף דג לא היה

13 קילומטרים דרומה ואנחנו עומדים על החומה של עכו, כדי לברר את סוגיית הילדים המזנקים מטה מהחומה אל הים — מבחן אומץ שמוכר לכל מי שביקר בעיר. "בפעם הראשונה שקפצתי הייתי בן חמש, היום אני בן 35", אומר עכואי שסירב לנדב את שמו. "ילד שלא קופץ הוא לא מעכו, הוא לא מקבל תעודת זהות. הילד שלי בן שש קופץ". רגלו שבורה ומגובסת, אבל לא מהקפיצות לים, אלא ממעידה בבור ברחוב. עבד אל־חליל מוחמד, בן 11, מדגמן קפיצות לצלמים, ושלושה תיירים מאוסטרליה מצטרפים גם הם למזנקים.

בחוף הסוסים, חלקת חוף מטופחת ומרוצפת דק עץ בקצה השני של חומת העיר, אנחנו פוגשים את הדייג סעיד עבד אל־חמיד. הדיג הוא מקצוע בעבורו, לא תחביב. "עד שנת 2000 ככה היה טוב", הוא נזכר. "לפעמים היינו חוזרים עם 40–50 קילו. אז זה התחיל לרדת. שלשום יצאתי לים. זרקתי אלף חכה — אף דג לא היה לי. זה בגלל החומרים שזורקים לים, הזיהום. אז אני הולך ללשכה, חותם. אבל מה עם חשמל, מים תרופות? אבא שלי ואבא שלו היו דייגים, אבל אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו דייגים".

חיפה. חופשה לילדים

המכון לחקר ימים ואגמים שוכן על שפת הים בדרום חיפה. בינו לבין קו המים מפרידים כעשרה מטרים ושם, צמוד לקיר החיצוני, התמקמה אלינור רנן עם שלושת ילדיה בזולה קטנה, אך מצוידת היטב, כולל בריכת ילדים, מטבח מאובזר, אוהלים, רמקול ודרבוקה. החשמל מגיע מגנרטור, הקניות באמצעות אופניים חשמליים שקשורים בצד. "אני אם חד־הורית וקשה לי לצאת למלון עם שלושה ילדים. גם לא כל אחד אוהב בתי מלון. ילדים צריכים לדעת להיות בטבע. בני אדם קצת איבדו את הקשר עם הטבע שלהם".

היא למודת ניסיון מול הרשויות שניסו לסלק אותה בשנים קודמות מהחוף: "לא נותנים לחיות פה, אני אמא שעושה לילדים שלה חופש גדול, למה אני מפריעה למישהו?". רנן מתגאה בניקיון יוצא הדופן של הזולה. על המחצלות אין גרגר חול, "בכל בוקר אני מנערת את הכל ומנקה עד 12". את האשפה, שלה ושל אחרים, היא אוספת בקפדנות, אפילו תוצרי השירותים נאספים לשקיות ונזרקים לפח. בניגוד לרבים שנפגוש לאורך הדרך, היא אומרת ש"זה לא רק מהמגזר — זה רוסים וזה ישראלים וכולם. כל אחד משאיר את המזבלה שלו". דרומה משם, בשעת בוקר מוקדמת, עומד ויקטור אבו, בן 88, עם חכה. מדי פעם הוא שולף דג קטן, מסוג מקרוני, הידוע גם בשמו "דג טלוויזיה". לדברי אבו, "אני לא דג הרבה זמן — רק 70 שנה. פעם הייתי יוצא עם סירה, תופס דגים של 25 קילו, אבל הזדקנתי".

החוף הוא חוף הסטודנטים, בתחומי עיריית חיפה, והאשפה ממלאת אותו: שקיות של דוריטוס ובמבה, בקבוקי פלסטיק, כיסאות שבורים, קשיות, בדלי סיגריות למאותיהם, פיסות קלקר, קליפות גרעינים וקליפות אבטיח, צינור פלסטיק ופקק שעם. חבורת עורבים נוברת בערימות ומפזרת אותן בקפדנות לאורך כל החוף.

עתלית. מחנה קרוואנים

בחוף עתלית, חוף מרהיב, מעט מצפון למבצר העתיק ולבסיס השייטת, אנחנו פוגשים את אור קרן, מנהל בית ספר לגלישה בחוף, בעיצומה של קייטנת גלישה. החוף מלוכלך בפיסות פחם שהותירו אחריהם מנגליסטים. כמו לרבים מבאי החופים הלא מוכרזים, גם קרן כבר חילץ ילדים ומבוגרים שהחלו לטבוע. "ביום שטבע אמיר פיי גוטמן, היה יום של זרמים מטורפים, הוצאנו אדם אחד שהיה כבר תשוש לגמרי, היו ששאלו איפה אנחנו ולמה לקח לנו זמן — לא מבינים שאין פה מציל".

יצא לו גם לריב עם מבלים שהותירו מאחוריהם ערימות אשפה. "ראיתי אנשים שקונים בתחנת הדלק אוהל, מחצלת, כיסאות וגרעינים. הם באים, יושבים כמה שעות על החוף ואז קמים, משאירים את הכל והולכים. לפני שבוע רבנו עם קבוצה שהשאירה זבל — חברה שלי רצה אחריהם לאוטו והתחילה לצעוק, אבל יש כאלו שאי אפשר לדבר אתם".

באוהל הסמוך יושבים אברהם (אברמיקו) נחום, מזכרון יעקב, ומשפחתו. הוא, אשתו והבן הם חיל החלוץ ל–12 בני משפחה שעומדים להגיע למאהל שהקימו לשהייה ארוכה. בצד שק ענק מלא באשפה, "מי שעושה את זה בכוונה זה רק בני המיעוטים, החבר'ה שלנו כבר למדו", אומר נחום. "הייתי בקרוז באיטליה ובריביירה הצרפתית, ולא נהניתי כמו שאני נהנה פה עם סיגר מול הים. הברון רוטשילד מיקרוב לידי. ואני קברתי את הברון. כאשר הביאו את העצמות שלו לזיכרון (ב–1954), רצתי אחרי הארון אולי תיפול איזו עצם ולא אצטרך לעבוד בחברת החשמל 30 שנה".

בחניון שמעל הרצועה החולית בעתלית נוצר מחנה קטן של קרוואנים. יורם זיו, תושב עתלית וחבריו התמקמו שם, כל משפחה והקרוואן שלה. חלקם נראים יוקרתיים למדי. בצד חונה ה־VIILABUS — אוטובוס מאובזר בסלון, ג'קוזי, מקלחת ומטבח, שמושכר ללילה במחיר מלון יוקרה. בעלי הקרוואנים דוחים את הסברה שישראל קטנה מדי לתחביב הזה וקובלים על כך שעדיין לא התפתחו כאן תרבות ותשתיות לטיולי קרוואנים. "במקום להסדיר את המקומות עושים לנו בעיות, בא מינהל מקרקעי ישראל ומפנה אותנו", אומר זיו. "יש כמה חניונים בארץ, אבל הם באזורים לא נגישים". הקרוואן מאפשר נדידה אבל גם השתקעות, רובם מצוידים במסך טלוויזיה גדול, כולם עם מזגן. הילדים מחלקים את זמנם בין המזגן והטלוויזיה לבין הגלשן שחונה בחוץ.

הבונים. קמים עם הזבובים

חלקו הלא מוסדר של חוף הבונים הפך בשנים האחרונות לבירת המאהלים והזולות של חופי ישראל. עשרות מתחמים פרוסים לאורך מאות מטרים. זו עיר שצומחת מהחולות בקיץ ונעלמת בסתיו. ברבים מהאוהלים ניכר היטב כי נבנו על ידי חברות שזו התמחותן. אחרים נראים פיראטיים יותר.

ג'סר א־זרקה. הרשת האימתנית שגורפת את הים ומותירה אחריה הרס רב
ג'סר א־זרקה. הרשת האימתנית שגורפת את הים ומותירה אחריה הרס רבצילום: רמי שלוש

באחד המתחמים הגדולים והבנויים לתלפיות אנחנו פוגשים חבורה גדולה של צעירים בשנות ה–40 לחייהם, בוגרי אותו גרעין נח"ל, שיוצאים לחופשות משותפות על החוף כבר 25 שנים. "התחלנו כרווקים עם כלבים והיינו מקימים את האוהלים בעצמנו", אומרת אחת מהם. "עכשיו, לכולם יש ילדים ויש מי שמקים לנו את המאהל". המתחם כולל אוהל מרכזי גדול עם מטבח מאובזר (כולל מקינטה ומקציף חלב), אוהלים משפחתיים, מתקן ערסלים ומקלחת.

בסמוך עסוקה קבוצה של צעירים בתרגילי שיווי משקל על רצועת סלקליין (רצועת מתיחה לתרגילי שיווי משקל). נטע הורביץ נמצאת כבר שבועיים בחוף: "קמים עם הזבובים, טבילת בוקר, קפה שחור, הכרנו הרבה אנשים מכל הארץ, הזמן עובר די מהר, אין לי תוכניות, כרגע אני פה".

במאהל אחר חבורה בשנות ה–20 המוקדמות. אחת מהן מנסה לסלק את שקיות המריחואנהומכשירי העישון מהשולחן לפני כשאנחנו מתקרבים. באנג אחד נותר על השולחן, אבל אין אף כוס פלסטיק. "החוק הראשון בזולה שאין כוסות חד פעמיות", מסביר אחד הצעירים.

כולם מתלוננים על מסיבות הרווקים שמשתתפיהן באים לערב אחד ומשאירים ערימות זבל מדהימות בגודלן, "תחשוב שכל אחד משתמש בערב כזה בערך בארבע כוסות, אתה יכול לדמיין מה קורה פה אחר כך", אומר איתי זיו, בן 23. כמו שאר "תושבי הקבע" בזולות ובאוהלים הם גאים בכך שהם שומרים על החוף ומנקים אותו תדיר, בניגוד למי שמגיע לבילוי קצר. אבל כולם מודים שסוגיית השירותים היא בעיה ומצביעים בצער על הגבעה שמעל החוף, שסופגת כמויות גדולות של פסולת אנושית.

הצעירים יהיו גם האחרונים לעזוב את החוף, הרבה אחרי שהשאר יעזבו. "ספטמבר ויוני זה התקופות הכי טובות", מסביר זיו. אנחנו פה "עד ליורה" או "עד שיהיה קר מדי", מוסיפים אחרים. בשנה שעברה הגיעו פקחי רשות מקרקעי ישראל לפנות את האוהלים בספטמבר. בינתיים נראה שאין תוכנית כזו ברשות.

חוף אפולוניה בהרצליה. בכל שנה מתכווצת המדינה מצד מערב בכמה עשרות סנטימטרים
חוף אפולוניה בהרצליה. בכל שנה מתכווצת המדינה מצד מערב בכמה עשרות סנטימטריםצילום: מוטי מילרוד

רוב חופי ישראל אינם מוסדרים: בלי סוכות מציל, בלי חניונים ובלי מוכרי ארטיקים

זיו, במקור ממודיעין, הוא מוותיקי המקום. לדבריו, הוא משתדל בכל קיץ להעביר כמה חודשים על החוף, ואת עתידו הוא קושר בחוף. הוא מקווה להפוך לפקח של רשות הטבע והגנים. בינתיים הוא תופס אתנו טרמפ בדרך חזרה לבית הוריו, כדי להכין מאה מנות של מלבי טבעוני ולמכור בחוף.

החוף עצמו נקי למדי, אבל עורף החוף, החנייה וגבעת הכורכר שמעליו מכוסים בזוהמה מכל סוג שניתן להעלות על הדעת.

ג'סר א־זרקה. הבנים לדיג

חוף הדייגים של ג'סר א־זרקה הוא מהיפים בארץ. מפרץ ציורי קטן ובו חונות ארבע סירות דייגים, בריכות סלע קטנות, שילדי הכפר משתכשכים בהן. בשנים האחרונות נראה שהכפר הדחוק בין כביש 2 לקיסריה מצליח להשתחרר לאט לאט מהדימוי העני והאלים שלו. חלק מהבתים נצבעו בכחול משובב ויחד אתנו מגיעה למסעדה של מוסא ג'וברן, שעל החוף, קבוצה של 11 עובדים ומנהלים ביום כיף של חברת הנדסה מהוד השרון.

גו'ברן, שמוכר כמוסא הדייג, מבכה, כמו כל הדייגים שפגשנו את מצב הדגה. אבל הוא עדיין מאמין בכוחו של הים ומייחל לכך שבנו יהיה דייג, "אחרת נאבד את כל זה", הוא אומר ומצביע על המסעדה, החוף והים. "אני שולח את כל הבנות לאוניברסיטה, אבל הילדים כאן, בים".

הוא מתחזק כבר 15 שנה מסעדת דגים קטנה שפועלת רק בסופי שבוע ורק על בסיס דגים שנתפסו במהלך השבוע. "יש דגים בים, הבעיה שהדייגים היום לא מכירים את השיטות של פעם", הוא אומר. "מי שיצא עם הזקנים, עם האנשים הראשונים, מצליח להביא דגים. אבל היום אנשים יוצאים לים, חוזרים ואומרים שאין דגים". ובאותה נשימה הוא מודה שהים השתנה: "אני עוד זוכר את אבא שלי מושך רשת יד, 'שבאקה טרח', עם 200 קילו דגים".

הנזק הגדול ביותר, לדבריו, הם חופי הרחצה. במקומות שיש בהם בריכות טבעיות בחוף, הבריכות והסלעים הם מקומות ההטלה והמקלט של הדגיגים מפני הדגים הגדולים, אך כאשר המתרחצים מסלקים אותם משם הם נכחדים. אשמים אחרים הם דייגי המכמורת, הרשת האימתנית שגורפת את הים ומותירה אחריה הרס רב, "זה כמו לבוא לכפר עם בולדוזר ולגלח אותו", אומר ג'וברן.

צילום:

אפולוניה. נודיסטים ומתבודדים

חוף אפולוניה שמתחת למבצר ההרוס הוא רצועה דקה מכוסה באבנים שטוחות, שהן תוצאה של התפרקות המצוק מעל החוף. כאן ניתן להכיר מקרוב את אחת הבעיות הקשות של רצועת החוף הישראלית — נסיגת המצוקים. בכל שנה מתכווצת המדינה מצד מערב בכמה עשרות סנטימטרים, כשגלי הים נוגסים במצוקים שעל החוף ומביאים מפעם לפעם לקריסה שלהם (מצד שני, המדינה מתרחבת ממזרח בשל התייבשות ים המלח, אבל זה סיפור אחר).

נסיגת המצוק היא תופעה טבעית, שמוקצנת בשל פעילות האדם, בעיקר בנייה לאורך החוף ועל המצוקים. המצוק הנסוג מותיר רצועה צרה אך מוסתרת היטב מהעין, מתחת למבצר הצלבני. זו הסיבה שזה החוף החביב על קבוצות נודיסטים וכל מי שמחפש להתבודד. "אני אוהב את השקט, לא אוהב את האנשים מסביב עם המטקות והווג'ראס", אומר אבי, בן 50, שמגיע לחוף הנסתר הזה שלוש פעמים בשבוע כבר 30 שנה.

במרחק מאה מטרים מאבי אנחנו פוגשים מתרחץ עירום, עוד מאה מטרים זוג מתרחצים במים — וזהו. ככל שניתן לראות עד לאופק מצפון, אין אדם על החוף הפראי. להקת ציפורים מתרוממת ומצנח רחיפה חולף מעל. עץ שיטה כחלחלה צעיר נצמד למצוק.

השיטה היא צמח פולש ומתפרץ שהובא לארץ על ידי הבריטים ושינה מאז, לעד, את הנוף בחלק ניכר מחופי ארץ ישראל, במיוחד אלה הלא מוכרזים. מאות אלפי עצים כבשו בקלות את שטחי החולות שבעורף החופים. מין פולש נוסף היא המאינה ההודית — ציפור קטנה שפגשנו כמעט בכל חוף מצפון לדרום, לצד העורבים והשחפים.

תל אביב־יפו. באנג ותפילת מנחה

חוף שדה דב בצפון תל אביב הוא רצועת חוף ארוכה ורחבה, נקייה למדי וריקה כמעט לחלוטין מאדם. החוף פונה בשנים האחרונות ממתקני תשתיות ופסולת ונבנתה בו הטיילת הארוכה שנמתחת מפה ועד בת ים. ההבדל בין החוף הזה לבין החופים המוכרזים של תל אביב, הדחוסים במבלים ובמתרחצים ביבשה ובים, מדהים.

כאן ישנם כארבעה קילומטרים של חוף נטוש כמעט לחלוטין. דייוויד, תייר מצרפת, רכב לכאן על אופניו, משני צדיו עשרות מטרים של חול ללא אף אדם. "באתי לכאן כי אני מחפש שקט", הוא אומר, "זה בסדר שיש אנשים, אבל לפעמים הם רבים ביניהם ולפעמים הם מפעילים מוזיקה ואני לא אוהב את זה".

החוף הלא מוכרז הבא הוא ביפו, חוף העלייה מתחת לביתו המפורסם של יצחק שדה. גם כאן אין כמעט מתרחצים: משפחה אחת מבת ים ומשפחה אחת מאלקנה, זוג עם באנג וחרדי צעיר שמתפלל מנחה. הילדים מוזהרים שלא להתרחק אל הגלים.

צילום:

אשדוד. אופנועי ים מירושלים

בחלקה הדרומי של אשדוד יש חוף לא מוכרז ארוך. לכאן מתקבצים כמעט בכל יום בעלי אופנועי הים. בדומה לבעלי הקרוואנים, גם הם מתלוננים על התעלמות מצרכיהם. "מפה ועד נתניה אי אפשר להוריד אופנוע ים", מתלונן אחד מהם. באופן מפתיע, רובם ירושלמים. "דווקא בגלל שזה רחוק זה יותר מלהיב", מסביר עמי מלכה, ירושלמי בן 36. "מי שגר ליד הים כבר לא מתלהב". הם מתלוננים על התקנות והחוקים בכל הנוגע להפעלת אופנועי ים. "300 מטרים מהחוף מותר רק לנסוע לאט, אבל כל העניין זה לעשות דאווינים, בפנים זה מבאס כי אף אחד לא רואה", אומר מלכה, רגע אחרי שחזר מסיבוב שבו נראה כמרחף מעל הגלים עם האופנוע.

חמישה ימים אחר כך טבע בחוף לא מוסדר אחר, מעט צפונה מכאן, יוחאי אלקיים, לאחר שסייע להציל צעירה שנקלעה למצוקה בים.

זיקים. שטח צבאי

בדמדומים אחרונים אנחנו מגיעים לחוף הדרומי ביותר של ישראל, זיקים, על גבול עזה. בדרך מבחינים בשריפה גדולה ליד אזור התעשייה של אשקלון. בירור העלה שלא מדובר בעפיפון מעזה. על החוף, משפחה קטנה ממצפה יאיר בדרום הר חברון: יואב, אביטל וסיני (בת שנה וחצי) אורן. "באנו לתמוך בעוטף עזה, להראות שלא מפחדים", אומרת אביטל. "אנחנו בעד שכל החופים בארץ לא יהיו מוכרזים. שוללים מהאנשים את היכולת להגיע לעצמאות. אנשים צריכים ללמוד בעצמם, לקחת אחריות, לא צריך להכריז על אף חוף", אומר יואב בעודו מסדר עצים למדורה.

הרוכב עמי מלכה. "מי שגר ליד הים כבר לא מתלהב"
הרוכב עמי מלכה. "מי שגר ליד הים כבר לא מתלהב"צילום: מוטי מילרוד

החוף מלוכלך למדי, פיסות פלסטיק מסוגים שונים מתפזרות ברוח הערב. ליד משפחת אורן מונח על הרצפה שלט אדום וגדול מכוסה בחלקו בחול: "אזהרה! השטח הימי והיבשתי שמתחיל קילומטר דרומה ומסומן בחומה הינו שטח צבאי, חל איסור מוחלט על כניסה למים ושהייה בהם".

מדד הלכלוך

יום לפני שהתחלנו את המסע פרסם המשרד להגנת הסביבה את "מדד חוף נקי" שהצביע על שיפור מתמשך במצב הניקיון של החופים. לראשונה מאז תחילת המדידה ב–2005 לא דורגה אף רשות חופית כרשות מלוכלכת ויותר מ–74% מהחופים הוגדרו כנקיים או נקיים מאוד, לעומת 59% בשנה שעברה. הרשויות המצטיינות הן אילת, אשדוד, תל אביב, ג'סר א־זרקא, גן רווה הרצליה, בת ים, נתניה, עכו ומטה אשר. אבל החופים שנבדקו הם חופים מוכרזים שלרוב מטופלים היטב על ידי הרשויות. ישנו שיפור מסוים גם בחופים הלא מוכרזים בהם ביקרנו, אבל המצב שם רחוק מלהשביע רצון.

המדד של המשרד להגנת הסביבה לחוף נקי הוא בין שניים לחמישה פרטי פסולת במטר רבוע. חוף נקי מאוד הוא כזה שיש בו פחות משני פריטים למטר רבוע. חוף מלוכלך הוא חוף בו נמצאו 10–20 פריטים או יותר. מבדיקה לא מדעית עולה שקרוב לוודאי שרוב החופים שביקרנו בהם היו מוגדרים על פי המדד הזה כמלוכלכים או מלוכלכים מאוד.

המשרד להגנת הסביבה פתח לאחרונה בקמפיין שקורא לאנשים להפסיק להביא כלים חד פעמיים וניילונים לחופי הים. בסרטון הקמפיין מגלם השחקן גבי עמרני מציל שגבו מופנה לים ופניו לחוף, שכן תפקידו לא לשמור על המתרחצים מפני הים אלא להפך.

תגובות