עדיף להיות מרירים, לא חמוצים: חוקרים חשפו את פלאי הטעם המר

לא פחות מ–25 סוגים שונים של קולטנים בגופנו עסוקים בזיהוי הטעם המר. הם נמצאים גם במוח, בלב ובמערכת הנשימה וכעת יש מי שחוקרים את תפקידיהם: מזיהוי סכנה דרך סיוע בעיכול, ואף ריגול אחר חיידקים והפעלת מערכת אנטי־דלקתית

אסף רונאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אסף רונאל

השפה העברית לא אוהבת את הטעם המר. "מר נפש", "סוף מר" ו"מר כלענה" הם רק חלק מהביטויים הנפוצים המשתמשים בטעם זה כדימוי למשהו רע. "ומר לי, מר לי בפה", כתב נתן זך בשירו "עץ השדה".

כך גם מצוות אכילת המרור בפסח — "אָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות י"ב) — נועדה להזכיר את מר גורלם של בני ישראל במצרים. ורתיעה זו ממרירות מתחילה בלידה ואולי גם לפניה. תינוקות אוהבים מתוק ונגעלים מטעם מר. מנגד, מיני מזון ומשקה רבים ואהובים מכילים מרכיבים מרירים, והמרירות מככבת גם בחומרים רבים עם תועלת בריאותית, ברפואה העממית וגם במודרנית. אז מהו בעצם אותו טעם מר, ומדוע היחס שלנו אליו הוא כה עז ואמביוולנטי?

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ