פוקוס על 12 מיליון ק"מ: תיעוד נדיר של שביט שנלכד בעדשת המצלמה - חלל - הארץ

פוקוס על 12 מיליון ק"מ: תיעוד נדיר של שביט שנלכד בעדשת המצלמה

אחרי היערכות של חודשים ולאחר שבתחילה נחל כישלון – עלה בידו של מיכאל צוקראן, שעוסק בצילום אסטרונומי, לתעד את שביט 46P. מ-500 תמונות שצילם יצר צוקראן סרטון

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שביט 46P. טס בחלל במהירות של עשרה קילומטרים בשנייה
שביט פי-46. טס בחלל במהירות של עשרה קילומטרים בשנייהצילום: מיכאל צוקראן
עידו אפרתי
עידו אפרתי

"כוכבי שביט הם לא עניין נדיר, יש המון כאלו – אבל כוכבי שביט שאפשר לראות בעין הם כבר עניין אחר", אומר מיכאל צוקראן, שעוסק בצילום אסטרונומי והצליח לתעד לאחרונה שביט המכונה 46P, ומהתמונות שצילם יצר סרטון.

צוקראן הסביר ש"את השביט 46P אפשר לראות ככתם אור ממקום חשוך ללא אמצעים אופטיים", והוסיף כי "דצמבר הוא חודש מצוין לצפות בו, כי השביט נמצא בנקודה הקרובה ביותר לכדור הארץ במסלולו. משך מחזורו הוא 5.4 שנים, והוא טס בחלל במהירות של עשרה קילומטרים בשנייה. אתמול הוא הגיע לנקודה הקרובה ביותר לכדור הארץ – 12 מיליון ק"מ, והיום הוא השביט הכי בהיר בשמי הלילה".

שביטים אינם כוכבים או פלנטות, אלא גושי קרח הכולאים בתוכם אבק מינרלים, תרכובות אורגניות וגזים, שנוצרו בעת היווצרות מערכת השמש לפני כ-4.6 מיליארד שנה. קוטרם נע מקילומטרים בודדים ועד למאות קילומטרים, ורובם נעים במסלולים אליפטיים, שלפרקים מקרבים אותם לשמש ולפרקים זורקים אותם אל קצותיה המרוחקים של המערכת הפלנטרית.

בהתקרבם לשמש מפתחים השביטים את סימן ההיכר שלהם – זנבות ענק של חלקיקי אבק, קרח וגז, שמשתרכים לאורך מאות אלפי קילומטרים. ההילות המזדנבות הללו נוצרות כאשר הגרעין הקפוא של שביט מתחמם, וסילונים של הגזים שהיו כלואים בו פורצים ממנו. ההתפרצויות הללו מעיפות החוצה גרגרי קרח ומינרלים, ואלה מקבלים דחיפה נוספת מרוח השמש, לעתים למרחק של מיליוני קילומטרים. מבחינה ויזואלית מדובר בתופעת חלל מרהיבה לצפייה. כאשר מצטלב מסלול כדור הארץ עם שובל שביט, פוגעים חלקיקי ההילה הזעירים בעוצמה באטמוספירה ומתלקחים – מה שיוצר את התופעה של "כוכב נופל".

צוקראן, בן 33, עוסק יותר מעשור בתחום הלא שגרתי של צילום אסטרונומי. הוא מצלם שמשות, שביטים וערפיליות באזורים האפלים והמרוחקים שמעבר לאטמוספרה של כדור הארץ. זה אומר שמושאי הצילום שלו נמצאים שנות אור מכאן. עדשת המצלמה הטלסקופית שלו פוגשת חלקיקי אור (פוטונים) שנפלטו ויצאו לדרכם כתוצאה מאירועים שהתרחשו לפני אלפי, מיליוני ועשרות מיליוני שנים. החלקיקים נעים במהירות האור ונושאים עמם מידע, ומספרים לנו על היווצרותה של שמש חדשה או גלקסיה. בסופו של התהליך מתקבל תצלום של עצם או אירוע שפולט אור.

"כצלם כוכבים אני תמיד מחפש אזור מדברי חשוך, כדי שאוכל לתעד את אורם הקלוש של העצמים המרוחקים האלו, בדרך כלל ממרחק של מיליוני קילומטרים ועד שנות אור", מסביר צוקראן. בניגוד לסוגי צילום פופולריים, הצילום האסטרונומי דורש תכנון מראש, דייקנות רבה ואורך רוח. "לשביט הזה התכוננתי כבר חודשיים לפני", הוא מספר. "תכננתי את הציוד הטכנולוגי כך שיהיה מותאם לצלם את השביט באיכות הגבוהה ביותר וידעתי את מיקומו בשמיים הרבה לפני", אומר צוקראן.

"זה היה לילה מלא באתגרים – קור אימים, לחות גבוהה, רוחות ותקלות בציוד שצריך להתגבר עליהן", תיאר צוקראן את הקשיים שעמדו בפניו. "בלילה הראשון נכשלתי לצלם אותו, מכיוון שאחרי 100 פריימים מצוינים, המעקב אחריו כשל וקטע את הרצף ליצור סרטון. אז נשארתי במדבר עם הציוד ללילה נוסף – רק שהפעם דאגתי שהכל יהיה מוכן. בלילה השני רוחות ולחות גבוהה שוב היכו את העדשה שלי, אך בכל זאת הצלחתי לעקוב אחריו כל הלילה", סיפר. "הסרטון מורכב מ-500 תמונות שחוברו לסרטון קצרצר שממחיש את השביט דוהר ליד כדור הארץ. בפריים האחרון מאוד התרגשתי מכיוון שידעתי שלא רבים תיעדו אותו בצורה הזו, וידעתי שיש לי כאן משהו מיוחד ונדיר. חודשים של הכנות התלכדו לתיעוד הזה". לסיכום, אמר: "זה היה שווה את זה".

תגיות:

תגובות