מה חשבו השופטים על הסיפורים שנשלחו לתחרות

בחווייה המעניינת במיוחד של השיפוט, הישראליות, על שלל רכיביה והחוויות הייחודיות שהיא מזמנת, כמו נפרשה לנגד עינינו באופן אינטנסיבי

אלכס אפשטיין,
 ננה אריאל,
 קציעה עלון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אלכס אפשטיין,
 ננה אריאל,
 קציעה עלון

חוויית השיפוט בפרס הסיפור הקצר של "הארץ" היתה לנו חוויה מעניינת במיוחד. הישראליות, על שלל רכיביה והחוויות הייחודיות שהיא מזמנת, כמו נפרשה לנגד עינינו באופן אינטנסיבי. סיפורים רבים של מי שעזבו את ארץ הולדתם בצעירותם ושבים אליה כבוגרים מפוכחים, סיפורים על השירות הצבאי, על הטלטלה המשפחתית הנוצרת בעקבות חזרה בתשובה או יציאה בשאלה, על (כישלון) יחסים בין ערבים ליהודים; סיפורים מזרחיים וסיפורים רוסיים, סיפורים (רבים) שברי כי הם מבוססים על חוויה אוטוביוגרפית שנצרבה במרקם חייו של הכותב וסיפורים (מעטים) המבקשים לקחת אותנו אל מחוזות המדע הבדיוני.

אין ספק שהסיפורים על החמצות בחיים, כישלונות ואכזבות עלו במספרם באופן ניכר על הסיפורים האופטימיים והשמחים. כמעט ולא היו בנמצא הומור, משחקיות, שעשוע, לצון. כך מובלט דווקא אופיה התרפויטי של הכתיבה באשר היא ויכולתה לספק מסגרת מילולית ונרטיבית תומכת למאורעות שהם לעתים קשים מנשוא.

השופטים בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" לשנת תשע"ו. מימין: ננה אריאל, קציעה עלון ואלכס אפשטיין
השופטים בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" לשנת תשע"ו. מימין: ננה אריאל, קציעה עלון ואלכס אפשטיין צילום: תומר אפלבאום

סיפורים רבים נטו אל עבר הקוטב התיעודי־עיתונאי של הכתיבה, המעמיד את הכותב כעד לאירועים ולאו דווקא כסופר המבקש ליצור יצירת אמנות בפרוזה. התשוקה להישמע, "לספר את הסיפור שלי", פיעפעה מבין השורות של סיפורים רבים. אנו מקווים כי דווקא ההתנסות במשלוח הסיפורים לתחרות (גם אם לא זכו) תעודד את הכותבים "לצאת מן המגירה" ולהמשיך בכתיבתם.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ