מרפסת

אם הייתם שואלים אותי איך הייתי רוצה שזה יקרה, הייתי אומרת לכם "עם הספרים", ואתם הייתם מבינים שאני מתכוונת לסצינה די נדושה: אני הולכת בשדרה, בדרך לספרייה, מחזיקה ערימת ספרים גבוהה, לא בשקית חס ושלום, רק בידיים, ואז ספר אחד מחליק. אני אומרת בקול, כי אין מה להתבייש, אף אחד לא שומע וגם אם מישהו שמע הוא מבין שזו תקרית שדורשת קצת דברים ביני לביני: תודה לאל שזה רק אחד. אבל כשאני מתכופפת להרים אותו, שאר הספרים נופלים אחריו לשאריות שלולית מרופשת שנקוותה בחיבורים בין אבני הריצוף הגדולות, ואחרי האסון הקולוסלי הזה אני שומטת בייאוש את הספר האחרון שנשאר לי ומחכה שנייה־שתיים לפני שאני מקללת ואז מתחילה לאסוף את הספרים. עוד זוג ידיים עוזר לי, וכשאני מסתכלת לראות למי הן שייכות המבטים שלנו מצטלבים וכולי. כאשר הפלתי ספרים בטעות ליד מכונת הצילום וקיללתי, הבחור שניגש לעזור לי לא מצא חן בעיני בכלל, וזה מזל, כי הוא היה נשוי, ואם היה מוצא חן בעיני הייתי מתאכזבת מאוד.