בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יערה זנגי ניצחה את האנורקסיה ואת מרתון טבריה

הריצה והספורט, שהתפתחו במהירות לאובססיה ("נקלעתי למצב רע מאוד, הייתי רזה באופן קיצוני"), הפכו עם הזמן ולאחר אשפוז ממושך לתרופה שהצילה את יערה זנגי. "אני לא יכולה לדמיין את חיי בלי פעילות גופנית, זה במקום טיפול פסיכולוגי", מכריזה מדריכת הספינינג, שזכתה היום באליפות ישראל

תגובות

מדי יום הוציא ויצמן זנגי את כלבת הרוטוויילר ג'ניס לריצה סביב קיבוץ ניר אליהו. בשלב מסוים הצטרפה אליהם יערה, בתו בת השמונה, שנהנתה מזמן האיכות המשולש ואפילו שיפרה בהדרגה את ביצועיה. "בהתחלה הייתי מאחורי אבא, אחר כך רצתי בקצב שלו ובהמשך כבר הייתי הרבה לפניו", היא נזכרת. היתה זו אהבה טהורה לריצה, אך בגיל 12 הפכה הפעילות הספורטיבית לכלי ששירת מטרה אחת ויחידה.

"הייתי ילדה מלאה ורציתי להוריד במשקל", היא מתארת את הדיאטה שהתפתחה לאובססיה קיצונית, "נקלעתי למצב רע מאוד. גם כשהיו בחוץ 30 מעלות, ישבתי בתוך הבית עם מעיל דובון וקפאתי מקור. זו תמונה שאמא שלי תזכור תמיד. הוריי לא הצליחו לטפל בי בבית, היה להם קשה לריב אתי למרות שהם ידעו שאני מזיקה לעצמי. הם החליטו שאין ברירה אלא לאשפז אותי בבית החולים בגלל אנורקסיה".

וכך, יום אחרי רצח רבין, הגיעה זנגי הכחושה למרכז שניידר כדי להתחיל בשיקום, אך גם שם המשיך מצבה להידרדר. חזרה הביתה לא באה בחשבון, והנערה הועברה לתל השומר. "הייתי רזה באופן קיצוני, בערבים חיברו אותי למוניטור שמדד קצב פעימות לב ונתנו לי תוספי סוכר. זה היה המקום היחיד בו ידעו לטפל בהפרעה שלי. שלוש נשים - אחות, מטפלת ורופאה - תמכו בי והציבו לי גבולות. פרט לטיפול הפיסי, הייתי חייבת להבין שאני חולה גם מבחינה נפשית".

זנגי, עם זכיתה במרתון טבריה. תצלום: גיל אליהו

כשהעלתה במשקל והרגישה טוב יותר, איפשר לה הצוות הרפואי לחזור לפעילות גופנית. "פעם ביום יצאתי לחצי שעת ריצה", היא מספרת, "הרגשתי שחזרתי לחיות. זה היה הזמן שלי לחשוב ולהיות עם עצמי, בלי כל הבלגן מסביב". בגיל 14, בתום שנתיים של אשפוז, יצאה זנגי מבית החולים, שבה הביתה וצעדה שוב אל בית הספר. "ניסיתי לחזור לשגרה ולחיים נורמליים, אבל זה לא היה פשוט. למרות הכל, המשפחה והסביבה הקרובה עזרו לי להצליח".

לפני שש שנים השתחררה זנגי מצה"ל וחזרה לרוץ להנאתה. בסיומו של מירוץ רעננה ניגשה אליה נילי אברמסקי, בכירת הרצות הישראליות, שהתפעלה מהמתחרה האלמונית ותהתה מי מאמן אותה. "אף אחד", השיבה זנגי המופתעת, שבעצת אברמסקי פנתה לעמית נאמן. בהדרכתו ניסתה להשתלב באופן מקצועי בריצות ל-10 ק"מ, אך ויתרה על התענוג אחרי זמן קצר.

"מאוד נלחצתי מתחרויות", היא מגלה, "הרגשתי ממש רע, לא הצלחתי לישון בלילות שקדמו להן ולא הייתי מסוגלת להתמודד עם זה נפשית". זנגי ונאמן נפרדו כידידים, אך ב-2007 היא אזרה אומץ, התאמנה לבדה לקראת חצי מרתון תל אביב וסיימה במקום הרביעי בין הישראליות.

נקרעת מבפנים

"חזר לי הדרייב להתאמן אצל עמית ולהתחרות", היא מתארת כיצד פצחה בהכנות לקראת מרתון טבריה 2008, אולם דלקת בגיד אכילס טירפדה את התוכנית והשביתה אותה לחודש וחצי. זנגי חזרה לכשירות ובנתה על השתתפות במרתון ב-2009, אך הפעם היו אלה שברי המאמץ שהכריעו אותה. "כשהייתי פצועה וראיתי אנשים אחרים רצים, זה קרע אותי מבפנים", היא אומרת, "אחרי ההחלמה התקשיתי לחזור לאימונים והתשוקה הלכה לאיבוד".

לפני שבעה חודשים, במסגרת עבודתה כמדריכה בחדר כושר, פגשה זנגי את שי, שהפך לבן זוגה ושיכנע אותה לבצע קאמבק. "אני רוצה לרוץ מרתון", סיפרה בשיחת טלפון נרגשת לנאמן וחזרה להתרוצץ בדרכים. "הרגליים היו כבדות ובכלל לא הייתי בכושר, אבל קיבלתי את כל התמיכה האפשרית".

לאליפות ישראל האחרונה בחצי מרתון הגיעה זנגי עם תוכנית מדויקת וללא ציפיות, עד שעקפה את המועמדות לכתר. "בק"מ ה-15 הבנתי שאני ראשונה בין הישראליות ועומדת לנצח", היא משחזרת את הדהרה לקו הסיום, אותו חצתה עם שיא אישי של 1:22.34 שעות, "הייתי מאושרת מהניצחון הראשון בתחרות גדולה. חשבתי על ההשקעה העצומה שלי, איך קמתי בכל יום בארבע וחצי בבוקר כדי לרוץ".

זנגי. תצלום: ניר קידר

אחרי שהוכתרה לאלופת ישראל וירדה מהפודיום בבית שאן, שמעה זנגי קול מוכר שקרא בשמה. כשהסתובבה גילתה את ענת, האחות שטיפלה בה במסירות בתל השומר ולימים נכנסה בעצמה לעולם הריצה. "זו היתה סגירת מעגל מאוד מרגשת, פגשתי את מי שהיתה כמו האבא והאמא שלי במחלקה".

כאן כדי להישאר

נפעמת ומרוצה, ידעה זנגי שהמטרה העיקרית עוד לפניה. אחרי אימונים מפרכים וחודש לפני שימלאו לה 27, התייצבה סוף סוף על קו הזינוק בטבריה ויצאה לריצת המרתון הראשונה שלה. "אני לא יודעת איך אתמודד עם ההתרגשות הזו, אלה גבולות חדשים שטרם התנסיתי בהם", אמרה זנגי במהלך ההכנות, "מובן שאני חוששת מהמרחק, אבל זה האתגר. כל חיי, כילדה וכנערה, חלמתי לרוץ מרתון. מה שחזק אצלי הוא שגם כשאני סובלת, אני ממשיכה ולא מוותרת. אני יודעת שבסוף אצליח להתגבר, ועם התחושה הזו אגיע לטבריה. גם אם יהיה הכי קשה בעולם, לא אפסיק בשום אופן ואתן את כל מה שיש לי". זנגי אכן לא הפסיקה, ואחרי ריצה של 2:51.54 שעות הוכרזה כאלופת ישראל החדשה.

ההורים, הסבא והסבתא בני ה-89, החבר שי (שגם ישתתף בעצמו), המאמן נאמן ושני מכתיבי קצב - כל אלה ליוו את מדריכת הספינינג ובוגרת התואר בפסיכולוגיה וסוציולוגיה לריצה הארוכה בחייה. "פעמים רבות יוצא לי לחשוב איך הכל התחיל", היא נזכרת שוב בריצות עם אביה ועם ג'ניס מסביב לקיבוץ, "בתור ילדה בכלל רציתי להיות בלרינה. ניסיתי לרקוד בלט, אבל לא הייתי מוכשרת כמו אחותי".

בסוף זנגי מצאה את הנישה שבאמת התאימה לה. "אני לא יכולה לדמיין את חיי בלי ריצה ופעילות גופנית", היא מכריזה, "זה במקום טיפול פסיכולוגי". היא לא מתחייבת על תוצאה ומיקום בטבריה, אבל מבטיחה שזו לא תהיה הפעם האחרונה שלה. "אני מקווה שלאט-לאט יידעו מי אני. זו לא תהיה גיחה קצרה, אני כאן כדי להישאר".

על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה? אודי שרבני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#