בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ורד בוסקילה: "ישבתי במשרד וכל היום עקבתי אחרי תחרויות באינטרנט"

בדיוק כפי שהבינה אחרי אולימפיאדת בייג'ין כי עליה להיפרד מהים ("הרגשתי שאני טובעת"), כך קלטה ורד בוסקילה שהגיע הזמן לשוב אליו. אל המסע ללונדון 2012 היא יוצאת חמושה ברשיון עריכת דין, שותפה חדשה לסירה, והשלמה מלאה שזהו מקומה: "גיליתי שבספורט אני באמת זורחת, שאני באמת אוהבת את זה. הלב שלי עדיין בים"

תגובות

בחודש אוגוסט סיימה ורד בוסקילה את ההתמחות במשרד עורכי הדין. לרגל האירוע כינסה את כל העובדים לארוחה חגיגית, ובשיא הערב התבקשה לשאת דברי פרידה. "הדבר הכי מדהים שחוויתי כאן הוא שהיה לי חדר משלי, מחשב משלי, ושבכל יום יצאתי לארוחת צהריים באותה שעה", היא הכריזה בהתלהבות, והותירה את עמיתיה פעורי פה.

"הם צחקו עלי", נזכרת בוסקילה, "זה היה נאום סיכום שונה לחלוטין ממה שהתרגלו. הם הסתכלו עלי בהלם. אחד מהם שאל, 'היית פה כמעט שנתיים, סיימת תואר במשפטים, הוצאת רשיון עריכת דין, וזה מה שעשה לך את זה?!'. לא היה להם מושג עד כמה להיות עם אנשים רגילים זו חוויה שהשפיעה עלי. זו היתה ההזדמנות היחידה בחיי להיות נורמלית ושגרתית, לעבור ליקום אחר. מצד שני, בשלב מסוים זה היה שגרתי מדי. פתאום מצאתי את עצמי יושבת במשרד ועוקבת אחרי תחרויות באינטרנט כל היום. בכל בוקר קמתי בשש וחצי לאימון כושר, כי רציתי משהו שהיה חסר לי. התגעגעתי לעולם השיט וגיליתי שאני באמת אוהבת אותו".

ורד בוסקילה (מימין) עם גיל כהן. "היו לי סיוטים שאהיה גרועה, אבל כבר באימון הראשון הבנתי שאני זוכרת הכל. זו היתה ההרגשה הכי טבעית בעולם" (תצלום: חגי פריד)

באביב 2008, כמה חודשים לפני ההמראה לאולימפיאדת בייג'ין, התחושה של בוסקילה היתה שונה. "הייתי במצב לא טוב מנטלית וגופנית. היה צפי לרוחות מאוד חלשות בתחרות, ולכן נכנסתי לדיאטה מטורפת כדי לרדת במשקל כמה שיותר. היו לי הרבה קשיים. כבר לפני האולימפיאדה ידעתי שזה הולך להיות הפוש האחרון שלי, ואחריו אקח אוויר".

לסין הגיעו בוסקילה ושותפתה ניקה קורניצקי כשהן זוכרות היטב את האכזבה העצומה מאולימפיאדת אתונה 2004, בה סיימו במקום ה-18 בסירות 470. ארבע שנים מאוחר יותר הציגו השתיים ביצועים טובים בהרבה, אך החמיצו ברגע האחרון את מדליית הארד והסתפקו במקום הרביעי. "סיימתי באנרגיות הכי טובות שאפשר", מבהירה בוסקילה, "זה עורר בי הערכה עצמית וגרם לי להבין שהיכולות שלי הן הרבה מעבר למה שחשבתי".

טעם ההחמצה, עם זאת, לא שינה את דעתן באשר לפסק הזמן המתוכנן. "הרגשתי שאני טובעת", מספרת בוסקילה, "הייתי חייבת לקחת צעד אחורה ולעצור כדי להרים את הראש מעל למים. לבצע ריסט לכל המערכות, לא לעשות חשבון כמה ומה אני אוכלת או כמה כושר אני עושה. ידעתי שאם אני רוצה איזשהו סיכוי לחזור אי פעם לשיט, אני חייבת לעשות הפסקה מאוד ארוכה, בלי לדבר או לראות אף אחד מהתחום. רציתי פשוט לחיות את החיים שלי, לגלות מי אני ומה אני רוצה. בטירוף של הקמפיין האולימפי הלכתי לאיבוד והתרחקתי מעצמי, רציתי לחזור להיות ילדה".

כבר אחרי אתונה החלה בוסקילה בלימודי המשפטים במרכז הבינתחומי, בעוד קורניצקי עילעלה בספרי הביולוגיה. בתום החוויה המסעירה בבייג'ין, הן סיכמו ביניהן על התמסרות לאקדמיה. אחרי שיוטים בלתי פוסקים וקריירה מפוארת, קיפלה בוסקילה את המפרש וקטעה את המסע המפרך אל הלא נודע.

"תשאל ספורטאים צעירים מה הם רוצים להשיג והם יענו 'מדליה אולימפית'. אם תשאל אותם למה, אני לא בטוחה שהם יידעו לתת את התשובה, שהיא הדבר הכי חשוב. אני לא ידעתי מהי", מספרת בוסקילה, "זה אבסורד - כל חייך אתה רודף אחר משהו, אבל אם תעצור לרגע ותשאל מדוע אתה רוצה את זה כל כך, לא בטוח שתדע לענות לעצמך. אני חושבת שספורטאים מפחדים לדבר על זה. הייתי שלישית בעולם, ניצחתי תחרויות, היו לי ריגושים, תוצאות והישגים, אבל למה אני עדיין מחפשת דווקא את המדליה האולימפית?".

עם התעלומה המיסטית הזו יצאה בוסקילה מהמים, העבירה את הלילות בקריאת פסקי דין ונלחמה על מעמדה ביבשה. "ראיתי שאף אחד לא סופר את זה שאני ספורטאית אולימפית", היא משתוממת, "נכנסתי לבית המשפט והשופט לא העניק לי יחס מיוחד. הייתי צריכה להוכיח את עצמי מחדש, והפידבקים שקיבלתי מהסביבה הזכירו את אלה שקיבלתי בספורט - אמרו שאני הישגית, חצופה וטובה עם אנשים. התכונות הטובות יצאו אתי החוצה, אבל הרגשתי שאני מאבדת מהייחודיות שלי. בים הייתי מהטובות בעולם, ולפתע הייתי רק מתמחה. חסרה לי בעיקר התחרותיות".

אני והנינג'ה

במארס 2010 הרגישה בוסקילה שהיא מוכנה לחזור לשוט. רק דבר אחד הפריע. "היה לי ברור שאם ניקה לא חוזרת, גם אני נשארת בחוץ", היא מתארת. שלושה חודשים מאוחר יותר התקבלה קורניצקי ללימודי רפואה, ובוסקילה נאלצה להתפשר.

ניקה קורניצקי
בחודש אוגוסט, שמה של גיל כהן כלל לא נלקח בחשבון כשותפה חדשה. עורך דין במשרד שהתעניין בשיט העלה את האפשרות בפני בוסקילה, ששללה אותה מיד. "אין שום סיכוי בעולם. אתה משוגע, שאני אגדל ילדה?". כעבור זמן קצר היא התעשתה. בזמן שהתלבטה אם להציע לכהן שותפות היא קיבלה איתות מההגאית, שסיימה את ההפלגה המשותפת עם דנה ממרייב ושיגרה לה אימייל יומרני במיוחד. "אני יודעת שאת אשת הצוות הכי טובה שתהיה לי אי פעם, ואולי אפתיע אותך ואהיה ההגאית הטובה ביותר שהיתה לך", כתבה כהן.

באמצע ספטמבר נפגשו השתיים, ובוסקילה נשבתה בקסם של רוח הנעורים. "היא היתה מורעלת עם מוטיבציה מטורפת. היא אמנם רק בת 18, אבל יש לה ביטחון. ראיתי שהיא מאוד רוצה להצליח, וזה היה הדבר החשוב ביותר".

בוסקילה, שעמדה בפני סיום בחינות הלשכה, סיכמה עם כהן על הפיכתן לצוות שייטות 470 לקראת קמפיין לונדון 2012. "ניסיתי ללמוד, אבל הראש היה במים. אחרי שנתיים בהן לא נכנסתי לסירה, חזרתי לים. התרגשתי מאוד, היו לי סיוטים שאהיה גרועה, אבל כבר באימון הראשון הבנתי שאני זוכרת הכל. זו היתה ההרגשה הכי טבעית בעולם. התגעגעתי מאוד לתחושה במים, לגלים, לסירה ולמהירות שלה".

לא היה מוזר להיכנס לסירה עם מישהי אחרת?

"החיבור עם גיל היה מאוד טבעי. אנחנו רק חודשיים במים, וזה נראה כאילו אנחנו מפליגות יחד כבר שנה. אני מחמירה עם עצמי. אני זוכרת שהייתי הרבה יותר מהירה, גמישה וחזקה, ופתאום הכל יותר קשה לי. אין לי סבלנות וזה מאוד מתסכל, אבל אני משתפרת".

איך זה להפליג עם גיל בהשוואה לניקה?

"גיל נועזת יותר ויש לה יד טובה יותר ברוח חזקה. היא נינג'ה, לא רואה בעיניים ולא מפחדת מכלום. אנחנו עדיין מגלות את הדינמיקה בינינו, החלטנו לא להגדיר מראש את חלוקת התפקידים ולתת לטבע לעשות את שלו. כשנתקרב לתחרויות הכל יהיה ברור יותר".

למה הכי התגעגעת?

"לתחרויות, זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות. לא התגעגעתי לאימונים, מבחינתי הם חובה שיש לבצע למען המטרה".

בוסקילה בנויה לתלפיות. גובהה 1.80 מטר והיא חסונה ואתלטית. מובן שהיתה יכולה לעסוק בענף ספורט אחר, רווחי יותר, אבל בגיל שמונה היא התאהבה בשיט האפרורי למדי. "מהרגע שהתחלתי להפליג ידעתי תמיד שזה הבית שלי ולכאן אני שייכת".

לקדנציה הנוכחית היא חוזרת שקולה, בוגרת וגם מעודדת מכך שלא תזדקק לעוד דיאטה רצחנית. ובכל זאת, יש דברים אליהם נאלצה להסתגל מחדש. "בלב ים אי אפשר לאכול כשרעבים או ללכת לשירותים מתי שרוצים, ובא לך למות מרוב קור. בעצם, כספורטאית אולימפית אני מכאיבה לעצמי וכל הזמן מגיעה למצבי קיצון. במשך שנתיים הייתי רגועה, אבל בים יש אנרגיות אחרות - אני הרבה יותר רגישה, עצבנית או שמחה. באימוני הכושר, כשאני מגיעה לקצה גבול היכולת ולא מסוגלת לנשום, אני מדמיינת את החיוך של צמד הברזילאיות שחצו את קו הסיום לפנינו בשיוט המדליות. כמה הן היו מאושרות וכמה אני לא".

יו"ר איגוד השיט, יהודה מעיין, העניק לבוסקילה את הגב הפיננסי הדרוש לקאמבק. "המצב הכלכלי שלי לא מזהיר", היא מגלה, "אני בת 27 וחצי ואין לי חסכונות בבנק. אני בפירוש לא רעבה ללחם, אבל ראוי שספורטאית אולימפית תתוגמל יותר, גם אם היא נשענת על הישגים מהעבר.

"מגיל 16 אני מתחרה בשיט ומעולם לא היה לי ספונסר. מבין כל המתחרות בעולם, אנחנו הסירה היחידה ללא ספונסר על המפרש ואין לנו ביגוד ייצוגי של גוף שעומד מאחורינו. ייתכן שבעוד שנתיים תהיה לישראל מדליה אולימפית וכולם ירצו לקחת עליה קרדיט ולהיות שם, אבל אלמלא יהודה מעיין, לא הייתי נמצאת היום בספורט וזה עצוב. כשאני מבקשת תמיכה מגופים פרטיים, השאלה הראשונה היא 'למה לי לקחת ספורטאי? אני יכול לקחת אחרים, אפילו כוכבי תוכניות ריאליטי, שיפרסמו אותי בצורה הרבה יותר טובה".

כאחת הספורטאיות הבכירות בישראל, מפריע לך שרוב האנשים לא מכירים אותך?

"מאז ומעולם זה היה המצב. בתקופות של אולימפיאדה, זה ממלא אותי גאווה כשיש אינטראקציה עם אנשים בבית ואז אני עושה קצת גם בשביל אחרים. אני לא מחפשת פרסום, אלא דחיפה. זה חסר לי, אבל התרגלתי לחיות בלעדיו".

נתראה בערעור

בוסקילה מטופלת כיום אצל פסיכולוג ספורט ("הזמן שלנו קצר מאוד, הכל חייב להיות מדויק ואין מקום לטעויות") ומתכוננת למסע עם כהן, שנמצאת בשלהי הטירונות, לעבר האולימפיאדה. 57053 - זהו מספר רישיון עריכת הדין שברשותה, הנשמר כרגע רק במעמקי הזיכרונות של המכשיר הסלולרי. 2012, זוהי מטרתה האמיתית. בוסקילה משאירה בצד את ההתמחות במסחר ובהוצאה לפועל ויוצאת להפליג. "הדבר הכי חשוב הוא ללכת אחרי הלב, והלב שלי עדיין בים", היא מצהירה, "גיליתי שבספורט אני באמת זורחת, זה המקום שלי".

יש משהו שתביאי לספורט מתחום המשפט?

"בתחום הערעורים יהיה לי קל מאוד, אני יודעת שאגיע אליהם עם ביטחון. אנשים מאבדים מדליה באולימפיאדה על ערעורים. חזרתי כספורטאית טובה יותר, החכמתי, קיבלתי פרופורציות, גיליתי שאני באמת אוהבת את זה ובאתי ממקום אחר, של 100% בחירה".

חזרת לתמיד, או שזו רק גיחה ללונדון?

"באתונה חשבתי שזו האולימפיאדה האחרונה שלי וגם בבייג'ין, והנה אני בדרך להופעה שלישית. לא יודעת מה יהיה אחר כך. אם הייתי יכולה להשתתף כל החיים באולימפיאדות, הייתי עושה את זה. אני אוהבת את התחרויות והחיים האלה, אבל קשה לשלב את זה כלכלית ואישית. בינתיים יש לי ילדה בסירה וכל האנרגיות מופנות אליה. אנחנו מחויבות לשנתיים והולכות עד הסוף. השאיפה היא לתת גול באולימפיאדה ולזכות במדליה, בשביל זה חזרתי. אני עדיין לא בטוחה למה, אבל מניחה שכבר השנה תהיה לי תשובה אמיתית".

ומה יהיה ביום שאחרי הקריירה בהשיט?

"הפנטזיה הכי גדולה שלי היא לפתוח סוכנות ספורטאים בסגנון הסרט 'ג'רי מגווייר'. אני רוצה לקחת ספורטאים ולספק להם את כל הצרכים כדי שיוכלו למצות את הפוטנציאל. המטרה היא לחולל שינוי ולעזור לספורטאים במקומות בהם אני לא קיבלתי סיוע".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#