אליפות אסיה: מריח כמו המזרח התיכון

השקעה אפסית בנוער, פוליטיזציה במינויים, היעדר ראייה לטווח רחוק. נשמע מוכר? הנבחרות הערביות והמוסלמיות נחשפות

עוזי דן
עוזי דן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עוזי דן
עוזי דן

בשמונה מתוך 11 אליפויות אסיה האחרונות זכו נבחרות ערביות או מוסלמיות מהמזרח התיכון (סעודיה, עיראק, כוויית, איראן); האלופה היוצאת היא עיראק; חצי מהמשתתפות בטורניר הנוכחי הן חברות בליגה הערבית ואליהן ניתן לצרף את איראן המוסלמית, כך שרוב הנבחרות באליפות בקטאר הן ממש מכאן; הטורניר נערך לראשונה זה כמעט תריסר שנים במדינה ערבית. כל המרכיבים הללו יצרו ציפיות ענק ותקוות גדולות שהאליפות ה"ביתית" תניב רק תוצאות טובות לערבים, אבל אז המציאות נכנסה לעניינים וטפחה על פניהם - אף לא אחת מהתשע הללו העפילה לחצי הגמר.

ארבע נבחרות אמנם הגיעו לרבע הגמר, אך קטאר הביתית לא שמרה על יתרון מול עשרה יפאנים ונכנעה, ירדן - וזו לא הפתעה - כשלה מול אוזבקיסטן, עיראק הודחה אחרי הארכה נגד אוסטרליה וגם איראן הפסידה בהארכה לדרום קוריאה. בחריין, כווית, סוריה, איחוד האמירויות ואפילו המעצמה הסעודית לא עברו את השלב המוקדם.

האימפריה לא גרה כאן יותר

הפעם האחרונה בה נבחרת ערבית לא סיימה בין ארבע האחרונות היתה ב-1972, לפני כמעט 40 שנה, אבל אז איראן זכתה בתואר. הפעם האחרונה (וגם היחידה) בה אף נבחרת ערבית או מוסלמית מהמזרח התיכון לא היתה במעמד הזה, נרשמה ב-1964. והיתה לכך סיבה טובה: אליפות אסיה נערכה אז בישראל והערבים כמובן החרימו אותה מהשלב הראשון וכלל לא השתתפו בשלבי המוקדמות. כישלון כזה של נבחרות ערביות או מוסלמיות באליפות אסיה, אפוא, לא אירע מעולם.

מאמן נבחרת קטאר, ברונו מטסו, האיש שהוביל את סנגל לרבע גמר המונדיאל ב-2002, סבור כי חלק מהסיבות לכישלון נעוץ בגביע המפרץ שנערך בדצמבר, כאשר לא מעט מהנבחרות הערביות שמשחקות באליפות אסיה הגיעו אליה היישר מטורניר אחר. "זה מאוד קשה", נימק מטסו אחרי ההדחה של המארחת בידי יפאן, "זה לא רק עניין של עייפות פיסית. גם מנטלית זה לא קל בכלל". אך עם כל הכבוד למטסו, גם מי שלא השתתפה בגביע המפרץ נכשלה, שלא לדבר על זניחותו של הטורניר.

ומה אתנו?

ההתרסקות הערבית-מוסלמית באליפות אסיה אינה נקודתית. זהו תהליך שהחל כבר במוקדמות המונדיאל האחרון. מאז 1978 ייצגה את אסיה לפחות נבחרת ערבית (או איראן) אחת, גם בימים בהם היתה לאסיה נציגה בודדת במפעל. בגביע העולם בדרום אפריקה, חרף ארבע נציגות וחצי ליבשת, לא עשתה זאת אף אחת מהנבחרות הערביות לראשונה זה 36 שנה. דרום קוריאה, צפון קוריאה, יפאן ואוסטרליה עלו, ובפלייאוף הודחה בחריין בידי ניו זילנד. זו כבר לא מקריות.

אפשין חוטבי הוא המאמן המוערך של נבחרת איראן, והבעיה לא חמקה מעיניו. "צריך לבחון מי עלתה לחצי הגמר - אין שם אף נבחרת ממערב אסיה. יש לנו הרבה עבודה באזור שלנו, עלינו ליצור קשר בין רמת הנוער לרמה המקצוענית ולפתח מאמנים מקומיים טובים ולא רק להביא אותם מבחוץ".

זה כנראה לא מקרי שפניו של חוטבי בן ה-46 מועדות אחרי הטורניר למשרת האימון בשיזומו אס-פולס, מהקבוצות הבכירות בליגה המקצוענית של יפאן. "דרום קוריאה ויפאן", הוא אומר, "צריכות לשמש לנו דוגמה, מהן אנחנו מוכרחים ללמוד. שם יצרו מודלים מוצלחים לבניית נוער ולהשקעה לטווח ארוך. אצלנו לא יודעים לתכנן קדימה, לא ברמת האנשים לפחות".

כסף, כידוע, לא חסר במדינות המפרץ ובחלק גדול ממדינות ערב. אלו משקיעות הכי הרבה משאבים במתקנים ביחס לשאר העולם, ולא רק בקטאר - שזכתה באירוח גביע העולם ב-2022 - אלא גם במדינות אחרות באזור. אבל כסף הרי הוא ממש לא חזות הכל.

"ההצלחה של הכדורגל במדינות ערב, בייחוד במפרץ, נמצא בירידה בשנתיים-שלוש האחרונות", אומר סוהיל סיבאט, עיתונאי ערבי-ישראלי, "אמנם משקיעים יותר כסף לעומת כל תקופה בעבר והמתקנים הם הטובים בעולם, אבל שוכחים את הבסיס, את הקבוצות המקומיות, את גידול השחקנים, את הנוער המקומי. בסופו של דבר זה מיתרגם בין היתר לחוסר הצלחה ברמת הנבחרות".

גם במדינות עצמן מסכימים עם הקביעה הזו. "יש השקעה עצומה במתקנים ובתשתית, גם במאמנים זרים. האקדמיה שהוקמה בקטאר מדהימה, אבל היא מיועדת למצטיינים מכל העולם, יש בה מעט מאוד מקומיים", מספר עלי, עיתונאי קטארי, "השקעה דומה בנוער המקומי היתה בסופו של תהליך מניבה תוצאות טובות. נטו להסתכל פה קצת יותר מדי החוצה, בשאיפה להרשים את העולם ולזכות באירוח אירועי ספורט, וכתוצאה מכך הזניחו מעט את הנוער שלנו". קטאר, שאיזרחה חלק מכוכבי הנבחרת ממדינות דרום אמריקה או אפריקה, בהחלט מהווה הוכחה לכך. לכדורגלנים הקטארים הצעירים פשוט אין אופק מקצועי של ממש במדינתם.

כתוב בקוראן

בהתאחדות האסייתית מודעים היטב לירידה ברמת הכדורגל במערב היבשת - לא מבחינת תשוקה או אהדה למשחק, אלא במישור ההישגי. "הרמה של אסיה לא מתקרבת לזו של אירופה או דרום אמריקה, אבל אנחנו רוצים לסגור את הפערים", מציין האחראי על התחרויות בהתאחדות האסייתית, טוקואקי סוזוקי היפאני, "מדינות כמו יפאן, דרום קוריאה ואוסטרליה כבר נעות בכיוון הנכון. זה אולי ייקח יותר זמן, אבל אני משוכנע שלקראת 2022 תעמיד מערב אסיה, שגם תארח את המונדיאל, נבחרות שיוכלו להתמודד לא רק ברמה האסייתית, אלא בזו העולמית".

נבחרת סעודיה מהווה אולי את הדוגמה המובהקת ביותר למגמה השלילית. היא רשמה ארבע הופעות רצופות במונדיאל, בין 1994 ל-2006, לרבות העפלה לשמינית הגמר; זכתה שלוש פעמים באליפות אסיה והיתה פיינליסטית שלוש פעמים נוספות בשבעת הטורנירים האחרונים. הרי זו מעצמה אזורית שידעה מאמני נבחרת עם רזומה של זכייה בגביע העולם, כמו מריו זגאלו וקרלוס אלברטו פריירה, וכן שמות גדולים כליאו בינהאקר. והשנה? הסעודים הודחו אחרי שלושה הפסדים רצופים בשלב המוקדם, פיטרו מאמן לאחר ההפסד הראשון, מינו אחר ופיטרו גם אותו במהלך האליפות, ספגו תבוסה 0-5 כואבת מיפאן וכונו בעיתונות העולמית "צרפת של אסיה" כהשאלה מהחרפה של נבחרת הטריקולור בגביע העולם האחרון.

משטרים לא דמוקרטיים בחלק ממדינות ערב מודעים לכך שמחאה יכולה לפרוץ בכל מיני צורות (תוניסיה היא האקטואלית ביותר), וכדורגל מהווה דרך נוספת. השליטה בכדורגל נמצאת - גם אם הדבר אסור לפי תקנון פיפ"א - בידי פוליטיקאים מקומיים המקורבים לשלטון. בסעודיה זה ניכר במיוחד, והכדורגל שם מושפע מהמתיחות בין הזרמים במדינה - השלטון הווהבי הנוקשה (שאסר לשחק כדורגל עד 1951) לעומת המתונים יותר שמצדדים במשחק. ואולם, הפרשנות הנוקשה לחוקי האיסלאם פוגעת אנושות בכדורגל הסעודי. מאמנים מפוטרים בהינף יד, כולל זרים איכותיים, ונדיר למצוא מאמן נבחרת ששורד יותר משנה בתפקיד.

לא רק מאמנים הולכים הביתה. בעקבות הכישלון של סעודיה באליפות, הדיח המלך עבדאללה את הנסיך סולטן בן פאהד מתפקידו כנשיא ההתאחדות ומינה את סגנו נוואף בן פייסל בן פאהד. "יש הרבה סיבות לכישלון של נבחרת הממלכה באליפות אסיה, אבל הסיבה העיקרית היא סבלנות - ליתר דיוק, המחסור בה", נכתב במאמר מערכת ביקורתי באופן נדיר שפורסם ב"ערב ניוז", העיתון האנגלי המוביל במזרח התיכון שיוצא בג'דה.

כותב המאמר טוען כי בממלכה מעדיפים, באופן מסורתי, הקצאת יותר משאבים לחינוך דתי על פני רכישת מיומנויות אחרות, בהן ספורט, וחורץ כי חרף תקופת הזוהר - ללא טיפוח כישרונות או הקמת אקדמיה לא ניתן לשמור על רמה גבוהה. העיתון מזכיר כי יש דרישה מהנבחרות הסעודיות להצליח ולהשיג תוצאות, אבל זה בא על חשבון השקעה באימונים ותכניות לטווח הרחוק. "צריך להיות גאים בילדים ובנערים הללו, להסתכל קדימה ולתת להם גזר ולא מקל".

בעיה אחרת היא אכיפת חוקי האיסלאם וההסתגרות של הסעודים. עיתונאים זרים סיפרו כי במהלך גביע העולם יצאו משאיות שעליהן מסגדים ניידים ושטיחי תפילה לעבר קניונים ובתי קפה בהם התרכזו אוהדים שצפו במשחקים, כדי שאלו לא ישכחו חלילה להתפלל. זו אולי אנקדוטה, אבל האיסור על שחקנים סעודים לשחק בליגות מערביות - מחשש שיתפקרו - הוא ללא ספק מעין תקרת זכוכית המונעת מהם להתקדם. האיסור בוטל לרגע לפני כעשור (סמי אל ג'באר אף הושאל לוולבס לתקופה קצרה), אך הוחזר במהרה.

אם שחקנים ישראלים כמו מתן אוחיון, דודו ביטון, רמי גרשון, איתן טיבי ותמיר כחלון משחקים בליגה הבלגית, סעיד אל אוויראן המיתולוגי או יאסר אל קחטאני, בכיר שחקני הממלכה כיום (המכונה "הצלף"), היו יכולים לשחק באירופה ואולי גם לעשות שם חיל. בעיה שלהם, וכעת - יותר מאי פעם - גם של מדינותיהם.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ