בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספורט אלגנט: חוליגנים עם חוש אופנתי

ה"קז'ואלז" היו חוליגנים שהשליטו פחד על איצטדיוני הכדורגל בבריטניה. לפחות הם עשו זאת בסטייל

תגובות

ההיסטוריה המודרנית של אנגליה, שהתחילה עם סיום מלחמת העולם השנייה, משופעת בתת תרבויות. תנועות המוד של הסיקסטיז, הפאנק של הסבנטיז והסקינהדס של האייטיז הן דוגמאות בולטות. למעשה, כמעט בכל עשור מצאו הצעירים הבריטים תרבות חדשה, וזו מצדה השפיעה בתקופתה בתחומים רבים - מוסיקה, אמנות, אופנה ועוד.

תחום מרכזי אחד, מהחשובים בהוויה האנגלית, בקושי הושפע מהסביבה התרבותית המשתנה: כדורגל. סיבות לכך לא חסרות. ניתן לתלות זאת במקורות ההשראה של תת התרבויות הללו, שהיו בראש ובראשונה מוסיקליות ואופנתיות, או בעצם קיומם של אוהדי הכדורגל כתת תרבות וכקהילה מאופיינת בעצמה. כך או כך, לעתים נדירות נרשמה זליגה של סגנונות תרבותיים חדשים אל מגרשי הכדורגל האנגלי, שהצליחו לשמור - לפחות עד כינון הפרמייר-ליג ב-1992 - על מסורתיות מסוימת.

אך גם שם, באנגליה של סוף המאה ה-20, אפשר למצוא יוצא דופן: ה"קז'ואלז" (Casuals). מדובר בתת תרבות שחולקת קווי מתאר רבים עם אחיותיה בכל הקשור לסממנים חיצוניים מובהקים וייחודיים לה, אך נבדלת מהן בעניין מהותי אחד - היא צמחה מתוך הכדורגל האנגלי וגם נשארה בו.

בגדי הסוואה

היא התפתחה בשלהי שנות ה-70' וגוועה כ-15 שנה אחר כך, אך מעולם לא קיבלה את תשומת לבה של המדיה כמו האחרות, כנראה בגלל ההקשר הספורטיבי שלה. בשנים האחרונות היא זוכה לעדנה מסוימת ומתקיים בה עיסוק מחודש, באמצעות ספרים, סרטים ומותגי אופנה אנגליים המעוצבים במחווה לסגנון הלבוש הקז'ואלי.

אז מי היו הקז'ואלז? ובכן, חוליגנים. יותר נכון, חוליגנים בעלי חוש אופנתי. אמנם החוליגניזם האנגלי המאורגן "התמסד" כבר בראשית שנות ה-70' עם ייסוד הפירמות, קבוצות האוהדים הפרועות של מועדוני הכדורגל השונים, אך את נקודת האפס של הקז'ואלז נהוג לתלות במשחק שהתקיים ב-1977, דווקא בצרפת.

בביקורם בסט. אטיין, למשחק חוץ בגביע אירופה, פגשו אוהדי ליוורפול מגוון מותגי אופנת ספורט שלא יובאו לבריטניה - בעיקר צרפתיים ואיטלקיים - וחזרו איתם הביתה. יש אומרים גנבו אותם. היו שם, בין השאר, בגדים של לקוסט, פריטים של המעצב האיטלקי סרג'יו טאצ'יני וסניקרס של אדידס.

מליוורפול הגיעה הבשורה למנצ'סטר, משם ללונדון ואז לשאר חלקי הממלכה. לא עבר זמן רב עד שקבוצות אוהדים רבות בבריטניה החלו להביע עניין לא רק במפגשי אלימות מאורגנים, אלא גם בפריטים שלובשים לקראתם. מכאן זו כבר היתה חגיגה של מותגי הלבשה והנעלה, שלפתע זוהו כמעט בלעדית עם החוליגנים החדשים, הקז'ואלז: "פרינגל", "ברברי", "פילה", "סטון איילנד", "בנטון", "סי.פי. קומפאני" ועוד.

משלמים מחיר

החוליגנים, רובם ככולם בני מעמד הפועלים, זכו לדימוי עצמי יוקרתי יותר תודות לבגדיהם החדשים. מעבר לכך, השוטרים, שהונחו בימי משחקים לפטרל באזורי המפגש הבעייתיים ולחפש סממנים מזהים כגון צעיפים וחולצות בצבעי הקבוצות המתמודדות, לא הבחינו שכעת החוליגנים משני הצדדים נראים פחות או יותר אותו הדבר. נעלי אדידס (דגמי "סטן סמית'", "רום" ו"גאזל" היו הפופולריים ביותר), טרנינג פוליאסטר צבעוני של טאצ'יני או פילה (עדיף מהקולקציה של הטניסאי ביורן בורג), ולעתים גם מעיל גשם ארוך מסוג Mille Miglia, שכלל כובע סגור עם חורים לעיניים.

קשה היה לחשוד בקבוצת צעירים אופנתית וצבעונית כזו, שיורדת מהרכבת בצהרי יום ראשון. מי יכול היה להניח שמטרתה היא קרב מדמם עם חבורה אחרת, שלמרבה הפלא נראית כמוה. בכך, למעשה, נוצר גם אבסורד. קבוצות החוליגנים, שאמורות היו להיבדל אחת מהאחרת, כפי שכל אוהד מבקש להיות שונה מיריבו, הפכו דומות זו לזו. השוני נוצר בין הקז'ואלז לאוהדי הקבוצות ה"פשוטים", שהמשיכו בשגרת צבעי תלבושת המועדון.

ג'יימס דייוידסון, אוהד ווסטהאם, מספר על קטטה המונית עם אוהדי ארסנל לפני דרבי במאי 82', בה לקחו חלק כ-150 אוהדים מכל צד: "אל מול הקז'ואלז, שהופיעו בז'קטים צבעוניים ובנעלי אדידס, אפילו החוליגנים הוותיקים של ווסטהאם נראו שונה, כיוון ששמרו אמונים לנעלי ד"ר מרטינס ולחולצות תכולות-סגולות. אני לא זוכר שהמשחק התחיל ולא את התוצאה, אבל לא אשכח כמה הייתי מוקסם. לא מהקטטה - ראיתי רבות לפניה - אלא מהמתקוטטים, שנראה כי התלבשו במיוחד בשבילה".

עם השינויים שחלו בכדורגל האנגלי בשנות ה-90' והמלחמה בחוליגניזם, הלכו והתמעטו הקז'ואלז. גם חברות מותגי האופנה ביקשו להתנער מדימוי ה"לבוש לחוליגנים" שדבק בהן; חלקן העלו מחירים דרסטית, כדי למנוע את הבגדים מהישג ידם של האוהדים.

היו אלה גל סרטי החוליגנים (בהם "פוטבול פקטורי" מ-2004 ו"גרין סטריט" מ-2005) שהציתו עניין מחודש בתת התרבות הזו, כמו גם מותגי אופנה כגון Weekend Offender ,Fila Vintage ו-80s Casuals, המציעים בגדים המעוצבים בסגנון ובצבעי ימי הקז'ואלז העליזים. המחירים, אגב, לא זולים במיוחד. כי כמו בכל תת תרבות, הלבוש הוא הצהרה. והצהרה, כשמדובר באופנה, עולה לא מעט כסף. גם אם מדובר באוהדי כדורגל, שבסך הכל רוצים ללכת מכות כשהם לבושים יפה יותר.



מתוך הסרט הבריטי 'The Firm'


כך הם התלבשו
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#