בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פוטבול ישראלי: עניין של גברים

ערבים מיפו, חיילים אמריקאים ותל אביבים צפונים דופקים מכות לבן של הרמטכ"ל, והכל במימון הבעלים של הגלינה. תל אביב סייברס היא הלהיט של ה-IFL, ליגת הפוטבול הישראלית

תגובות

בעוד שבוע יתקיים בדאלאס, טקסס, הסופרבול - אירוע הספורט הנצפה והרווחי בארצות הברית. הרייטינג של הסופרבול, משחק הגמר של ליגת ה-NFL, נושק ל-50 אחוז, ומחיר חצי דקת פרסומת בו מגיע כמעט לארבעה מיליון דולר. ה-NFL מכניסה מדי שנה יותר משמונה מיליארד דולר, פי ארבע מליגת האלופות. אבל הכדורגל פופולרי בכל העולם, ואילו הפוטבול (שם קצת מעוות, הרי כמעט שלא בועטים בכדור האליפטי. בעיקר מוסרים אותו ורצים איתו) מצליח להטריף כמעט אך ורק את האמריקאים. בעולם אין ליגות פוטבול מקצועניות והמשחק מתפקד בעיקר כמוצר טלוויזיוני למעט המשוגעים לדבר.

העניין הישראלי בפוטבול, אם אפשר לכנות זאת עניין, החל באמצע שנות ה-80, כשערוץ המזרח התיכון שידר מדי שבוע משחק NFL בשידור חוזר. גם "רואים 6/6", תוכנית החופש הגדול בהגשת קובי מידן, שידרה מדי שבוע תקציר של משחק NFL או מכללות. אבל רק מעטים נתפסו אז לחיידק והחלו לעקוב. מעטים עוד יותר אף ניסו לשחק את המשחק בגן סאקר בירושלים ובספורטק תל אביב.

האדום הוא בהשראת הפועל. תל אביב סייברס (תצלומים: אורן זיו, מגד גוזני)

בהתחלה הסתפקו כאן בגרסה המרוככת, הפלאג פוטבול (פוטבול דגלים), משחק שבו אין צורך במגנים וקסדות, ואסור לתקל יריבים. אולם בשנים האחרונות עברו לדבר האמיתי, התאקל פוטבול, שבו מותר הכל, בדיוק כמו בטלוויזיה. אלא שבליגת ה-IFL הישראלית משחקים שמונה נגד שמונה, ולא 11 נגד 11, ואורך המגרש, 80 יארדים (73 מטר), קצר ב-40 יארדים ממגרשי ה-NFL. השינויים הללו לא הופכים את המשחק לפחות אינטנסיבי או ברוטלי.

תל אביב סייברס, קבוצת התאקל פוטבול שנוצרה בספורטק, מונה כיום יותר מ-50 שחקנים, שבאים פעמיים בשבוע לאימונים של שלוש שעות ומעלה, ומשחקים עוד פעם בסוף השבוע. הסייברס הם סברסים אבל גם חרבות, ויש שתיים כאלו על הקסדות האדומות.

"החלטנו להיות אדומים כי כמה מהחבר'ה שהקימו את הסייברס הם אוהדים שרופים של הפועל תל אביב", מסביר עמרי שאנן, שנדבק בחיידק הפוטבול כשבילה שלוש שנים בילדותו בשליחות משפחתית בוושינגטון. "כמוני, היו עוד חבר'ה שנחשפו לפוטבול בילדותם. אבל הרבה מאוד מהשחקנים שלנו היו כאלה שראו אותו בפעם הראשונה כשהביטו בנו מתאמנים כאן בספורטק".

המטרה: הבן של אשכנזי

אחד מהם הוא סעיד אבועלפיה, יפואי בן 30, שעד דצמבר 2008 בקושי ידע מה זה פוטבול ובוודאי לא הכיר את חוקי המשחק. "אני בכלל הייתי בקטע של כדורסל, והייתי מגיע לספורטק כדי לשחק שלוש מול שלוש", מסביר היורש למשפחת האופים היפואית. "לאחר שסיימתי את הכדורסל באותו יום", משחזר אבועלפיה, "ראיתי חבורה של אנשים מוזרים בקסדות עושים תרגילי כושר. התקרבתי אליהם בדיוק כשהמאמן דיבר איתם. הוא אמר להם שהם צריכים עוד שחקנים, חבר'ה גדולים, ואז הוא הצביע עלי ושאל אותי אם אהיה מוכן להצטרף לאימון. הייתי די בהלם, אבל מיד אמרתי כן".

סעיד אבולעפיה, נוז-תאקל. עורך דין ויזם נדל"ן. 122 קילוגרם על 1.80 מטרים

אבועלפיה, 122 קילוגרם על 1.80 מטרים, מתפקד מאז כנוז-תאקל (שחקני הגנתי) של הסייברס, וזמן קצר לאחר מכן אף נבחר לשמש כנשיא הקבוצה. "אני אחראי בעיקר על גיוס ספונסרים, ארגון אירועים קבוצתיים, וקשר מול הליגה", מציין אבועלפיה, שבשעות היום עובד כעורך דין וכיזם נדל"ן, תקשורת וסלולר בשירות משפחתו. אבועלפיה, שהתחנך בנעוריו במוסדות בריטיים ואמריקאים ביפו ובשווייץ, סולד מכל גילוי אלימות. "עד שמגיעים למגרש. בפוטבול אתה חייב להיות תקיף וברוטלי. אבל מה שאני באמת אוהב במשחק זה שאלימות וכוח ממש לא מספיקים כי אתה חייב לעבוד עם הראש. לחשוב כל הזמן ולתכנן מה אתה עושה. ואתה גם מוכרח לעבוד עם הנשמה, כי הספורט הזה יכול להיות כל כך תובעני וכואב".

אחד האנשים שאבולעפיה מנסה להכאיב להם הוא הקוורטרבק של הקבוצה היריבה. הקוורטרבק הוא התפקיד החשוב בפוטבול. הוא מקבל את הכדור לידיו בכל מהלך ההתקפה, ואז עליו להחליט אם הוא מניח אותו בידיו של הראנינג-בק, נושא הכדור שמנסה לרוץ איתו קדימה עד שהוא מתוקל, או מוסר אותו לווייד-רסיבר או לטייט-אנד, שתי עמדות שאמורות לרוץ קדימה ולהשתחרר משחקני ההגנה כדי לקלוט את הכדור שמוסר להם הקוורטרבק, ואז לרוץ איתו הלאה. כשאחד משחקני הקבוצה התוקפת חודר לאנד-זון, איזור של עשרה יארדים (כתשעה מטרים) בקצה המגרש, אז הקבוצה זוכה בשש נקודות. הפוטבול, לפחות בגרסתו הישראלית והמצומצמת, הוא מאבק מתמיד בין שמונה שחקני התקפה לשמונה שחקני הגנה. כל שחקן שהכדור בידיו יכול להיות מתוקל אל הדשא. אסור להלום בו או לדחוף אותו, אך מותר לקפוץ עליו ולהטיח אותו ארצה בכל הכוח. זה בדיוק מה שאבועלפיה מנסה לעשות לאיתי אשכנזי, בנו של הרמטכ"ל גבי והקוורטרבק והכוכב של הירושלים ליונס, היריבה המרה ביותר של הסייברס מתל אביב.

חיילים, קצינים, סטודנטים, רופאים, עורכי דין, חשבונאים, אנשי הייטק, מוזיקאים, מדריכי כושר ומורים

"תאמין לי, אני סובל לא מעט מנחת זרועו של סעיד", מציין אשכנזי, שיחד עם אבולעפיה מנסה לקדם את הפוטבול בישראל באמצעות הקמת ליגת נוער ושורת פעילויות תקשורתיות ושיווקיות. "החשיפה הראשונה שלי לפוטבול היתה בילדות, כשאבא שלי היה בשליחות לארצות הברית", מתאר אשכנזי, "התלהבתי מאוד מהמשחק, אבל אז חזרנו לארץ ואני הלכתי להיות שוער בהפועל כפר סבא. אבל תמיד אהבתי את המשחק - אחרי הצבא הלכתי סתם עם חבר לפארק כדי לזרוק כדור. ראיתי שיש לי כישרון לזה ושאני רוצה מאוד לשחק. כך הגעתי בסופו של דבר לקבוצה של ירושלים". אשכנזי, אולי המוסר המוכשר בליגה, הפך בשנתיים האחרונות לאויבם של הסייברס, שהבינו שכדי לנצח את הליונס הם צריכים לעצור אותו.

"מה זה לעצור - היינו חייבים להרביץ לו כדי שיפחד מאיתנו", מתאר ג'רמי סייבל, שחקן הגנה נוסף של תל אביב, שהגיע לארץ לפני כמה שנים מפילדלפיה. "באתי לכאן כדי ללמוד במכון לאנטי טרור במרכז הבינתחומי, אבל כשחבר אמר לי שיש כאן קבוצת פוטבול מיד הצטרפתי. אני אגיד לך את האמת, אני ציוני ואפילו ימני. בחיים לא הייתי מדמיין שאני אשב עם חבר'ה ערבים בבתי הקפה של יפו ואעשן נרגילות, אבל היום הם החברים הכי טובים שלי". סייבל מתכוון לאבועלפיה ולחמשת חבריו מיפו, שהוא צירף לקבוצה. "לאף אחד מהם לא היה רקע בפוטבול, אבל היום כולם משתגעים על המשחק", מסביר אבועלפיה, "יש בו ארגון, סדר, מחשבה, ערוץ לשחרור אנרגיה, ובעיקר אחווה. הקבוצה היא כמו יחידה בצבא. כולנו תלויים זה בזה וצריכים אשכרה להקריב את הגוף זה בשביל זה. לכן הסייברס הם לא קבוצה, אלא יותר משפחה".

2,000 שקל לראש

זוהי משפחה די אקלקטית. הגילים נעים בין 18-36, ויש בה חיילים, קצינים, סטודנטים, רופאים, עורכי דין, חשבונאים, אנשי הייטק, מוזיקאים, מדריכי כושר ומורים. כל החבורה הזו, המונה יותר מחמישים איש, לא רק מתאמנת פעמיים בשבוע ומשחקת עוד פעם, אלא גם נפגשת לצפיות במשחקי פוטבול, לבילויים, למסיבות ברביקיו ולאירועים נוספים. "כל אחד כאן בא ממקום אחר בחיים ועושה משהו אחר, אבל הגיבוש בינינו הוא הדבר הכי כיפי בעסק הזה", מציין גלעד שלם, תל אביבי בן 27, שבדומה לאבולעפיה נקלע לקלחת הסייברס לאחר משחק כדורסל בספורטק. "כל חיי עשיתי ספורט", אומר הצעיר, שכבר ייסד חברה להנדסה מכנית שפיתחה גאדג'טים לתעשייה האווירית ולאלביט. "שיחקתי כדורגל, כדורסל, כדוריד, גלישת גלים, הכל. לפוטבול הגעתי יחסית בגיל מאוד מאוחר, אבל היום זה הספורט שאני הכי מחובר אליו כי הוא דורש ממני יכולות אתלטיות, שכליות ונפשיות. לכן היום מלבד המשחק אני גם מעורב בעתיד הפוטבול ומאמן ביחד עם איתי אשכנזי קבוצה של תיכוניסטים בכפר סבא. אם תראה את ההתלהבות של הנערים ואת הרצון ללמוד ולהשתפר במשחק תתקשה להאמין. לדעתי יש לספורט הזה פוטנציאל גדול מאוד בארץ".

בינתיים נאלץ שלם להסתפק בתואר האליפות של ה-IFL. כמו כן, הסייברס גברו על אשכנזי והליונס שלו במשחק הגמר של העונה שעברה בירושלים, וכמה עשרות צופים מגיעים למשחקים הביתיים של הקבוצה בתל אביב במתחם האימונים של הפועל תל אביב, הצמוד לבית החולים וולפסון בחולון. "בעונה הבאה נשחק בנוה גולן ביפו, שזה מגרש טוב יותר", מסביר אבועלפיה, "אבל הוא עדיין פחות טוב, ובאופן משמעותי, מאיצטדיון קראפט בירושלים, שבו שלוש קבוצות בליגה מארחות את משחקיהן הביתיים". קראפט הוא רוברט קראפט, הבעלים של הניו אינגלנד פטריוטס מה-NFL ואחד מעשירי יהודי ארצות הברית. קראפט, ששווה שני מיליארד דולר ונחשב לאחד הטייקונים של תעשיית הנייר והקופסאות בעולם, תורם כמעט 100 אלף דולר לליגת ה-IFL בשנה - סכום שעוזר לתפעל את הליגה אבל לא מאפשר לרכוש לשחקנים ציוד. "כל אחד מאיתנו משלם כמעט אלפיים שקל", מסביר אבועלפיה, "כדי לרכוש קסדה, מגנים, ביטוח וכל היוצא בזה. זה לא זול, אבל בהחלט שווה".

כל קבוצה, ויש שמונה כאלה ב-IFL, מחוייבת גם לגייס ספונסרים בסך 20 אלף שקל. המממנים של הסייברס הם הפאב האירי ארתורס בנמל (שבבעלות קבוצת גלינה), שגם משדר מדי יום ראשון את משחק ה-NFL בארצות הברית. "אתה רואה משחקים שם ומבין עד כמה אנחנו רחוקים, אבל אנחנו בהחלט עובדים קשה ואפילו מתקרבים", מציין ג'ון שרון, מאמן הסייברס שלפני שנתיים עשה עלייה מקליפורניה, שם אימן פוטבול וראגבי במשך שנים. "לא חשבתי שתהיה לי הזדמנות לעשות את זה בארץ, אבל כשראיתי שמשחקים כאן פוטבול מיד קפצתי על ההזדמנות. באתי למשחק של הסייברס וראיתי אותם מובסים. אמרתי: החבר'ה האלה צריכים את העזרה שלי'". שרון, יחד עם שני עוזריו האמריקאים, מגיעים לכל אימון עם רשימה מסודרת של מטלות ותרגילים. "הכל כתוב", הוא אומר, "למרות שאנחנו לא מקבלים כסף, אנחנו משתדלים להיות כמה שיותר מקצוענים". שרון סבור כי הפוטבול מתאים למנטאליות הישראלית. "אתם אנשים אגרסיבים, חזקים, וכאלה שאוהבים לחשוב ולהיות ביחד באותה סיטואציה. זה בדיוק האתוס של הפוטבול".

נעים כמו בחורות

דבר אחד שרון שכח לציין. את העבודה הקשה. בואו לאימון של הסייברס ותראו כמה עשרות אנשים עטויים מגנים וקסדות רצים בטירוף, קופצים, מתמתחים, מדלגים, דוחפים ונאבקים, וכל זאת לקול פקודותיו וגערותיו של אמריקאי שחור, עוזר המאמן מייק רוס, שבמקצועו הנוסף הוא האחראי על מערך הטילים האמריקאי בארץ מטעם משרד ההגנה האמריקאי. "יש לי ג'וב תובעני ומלחיץ, אז אין דבר יותר כיף מלבוא כאן לפארק ולהיות עם כל הבחורים הצעירים", מציין רוס, בן 54, חייל מארינס בעברו. "אני גם בעל תואר בספרות אנגלית, ולכן כשמתחשק לי אני מצטט קצת מהמשוררים ג'ון קיטס או רודיאר קיפלינג". אבל בינתיים שחקני התל אביב סייברס רצים מולו, והם נראים לו מעט אפאתיים. "אוקיי ליידיז, תתחילו להזיז את התחת", הוא אומר, "אתם נעים כמו בחורות. לא רוצה לשמוע תלונות. או היעלבויות".

מהצד מביט בו, מחייך, רוני סריסורן, אולי שחקן ההגנה טוב ביותר של הסייברס ומי שנעדר מתחילת האימון בגלל פציעה קלה. "יש הרבה מאוד פציעות במשחק הזה, אבל למזלי אני פוצע הרבה יותר מאשר נפצע", מסביר האיש בן ה-26 שבנוי כמו טנק. סירונסן הוא בן לאב תאילנדי ולאם פיליפינית. "נולדתי בארץ וכל חיי גרתי כאן, אבל רק לפני שלוש שנים קיבלתי תעודת זהות. מיד הלכתי לשרת בשיריון, אבל התחתנתי ונולד לי בן עם בעיות רפואיות. אז היום אני קל"ב, עובד כשף במסעדת סושי ומשחק פוטבול".

ואז סירונסן מתנצל ומצטרף אל חבריו לתרגיל של נשיאת כדור מול הגנה. הכדור מגיע לקווטרבק עדי חכמי, הבעלים של הפאב ההרצלייני בורבון סטריט, והוא מגיש אותו לסול רוג'אני, סטודנט לרפואה באוניברסיטת תל אביב ובנם של גולים איראנים שגדל בבוורלי הילס. רוג'אני, השחקן המהיר ואולי האיכותי בסייברס, עוקף שני שחקני הגנה ורץ אל האופק. עד שסירונסן, בן העובדים הזרים מיפו, קופץ עליו ומטיח אותו לקרקע בעוצמה ובמהירות מסחררת. רוג'אני שוכב על הקרקע כמה רגעים ללא ניע. סירנוסן מתכופף לעברו ומרים אותו מהדשא של הספורטק. הסטודנט לרפואה הולך, מנער את ההלם, ומצטרף להתכנסות השחקנים. "זה היה תיקול טוב וריצה טובה", מעיר עוזר המאמן רוס, "זהו פוטבול, חברים. כאן בתל אביב".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#