בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אקסטזת הסופרבול: לא מתחבר לזה

כלל לא משנה מי הקבוצות - הסופרבול לעד יהיה אירוע השיא של אחת התעשיות הכלכליות הגדולות ביבשת. באנגלית זה נשמע טוב יותר

תגובות

לפני 50 שנה חשבתי שמוסי ליטבק, הרחובותי היחיד ששיחק בנבחרת ישראל בכדורגל, חשוב כמו די סטפאנו, או לפחות כמו פושקאש. חלפו מספר שנים עד שחשדתי שמכבי שעריים לא מעניינת בעצם איש, אך רק כשהגעתי לארה"ב והתוודעתי לעוצמה המסחררת של אמריקה, הבנתי שספורט מקצועני הוא לא שכונה, אלא ביזנס רציני.

כאן הספורט של שאר העולם מתגמד לעומת ה-NBA, ה-MLB וה-NHL, שלא לדבר על ה-NFL, ליגת הפוטבול שמגלגלת יותר מתשעה מיליארד דולר בשנה, שמדביקה למסך מיליוני צופים מדי שבוע ומגיעה לנקודת הרתיחה השנתית בתחילת פברואר. האמריקאים אוהבים את המסורת שלהם מדויקת כמו שעון, כך שכל ילד יודע שיום א' הראשון בכל פברואר הוא יום עוצר, הכל משותק. מיליונים מרותקים לטלוויזיות והרייטינג שובר שיאים. במלה אחת, לאקסטזה קוראים סופרבול, אירוע השיא של אחת התעשיות הכלכליות הגדולות ביבשת.

הכי גדול שיש (תצלום: AP)

עד כמה גדול הפוטבול בארצות הברית? ב"ניו יורק טיימס" פורסם השבוע שבתיכון אלן בטקסס נבנה איצטדיון פוטבול ל-18 אלף צופים, בהשקעה של 60 מיליון דולר.

עבור האמריקאי המצוי, זהות הקבוצות בסופרבול כלל אינה משנה. כל הכרטיסים תמיד ייחטפו, כל הפרסומות תמיד יימכרו מראש, כולם יישבו מול המסכים. יהיו מי שיהיו הקבוצות, הסופרבול לעד יהיה אירוע ספקטקולרי שמפומפם על ידי התקשורת שבועות מראש. עד שמגיע יום ראשון המיוחל, כל ילד כבר מכיר את כל כוכבי שתי הקבוצות, כולל כל פרט טריוויה אישי ומיותר שאתם יכולים להעלות בדעתכם. כך נוצרת בסופו של דבר ההזדהות העמוקה עם האירוע שכל אמריקה מטורפת עליו, מהנשיא ועד אחרון ההומלסים.

אני מודה שאיני מצליח להתחבר לסופרבול. אבל את המשפט הזה אני מוכן לכתוב רק בעברית, בשום פנים לא לומר אותו לאמריקאי, מחשש שאמבולנס יעביר אותי מיד לאשפוז כפוי. לכן, כמו כל אמריקה, גם אני אשב ביום ראשון עם הנכדים מול המסך, אנסה להבין מתגובותיהם מתי בדיוק אני צריך לשחרר קריאת "Oh My God", מתי לצרוח "Unbelievable" ו-"Amazing". אבל האמינו לי: חצי שעה אחרי המשחק לא אזכור מי שיחק ומי ניצח.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#