בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעיני המתבונן: כך ארסנל וברצלונה הוציאו אותי אידיוט

מה עובר בראשו של אדם שכותב בנימוק על השיעמום של ליגת האלופות, ובאותו לילה צופה במשחק בין ארסנל לברצלונה? "אתה אידיוט, פשוט אידיוט"

תגובות

בשבוע שעבר התלוננתי על שיעמום מסוים ביחס למשחקי ליגת האלופות. בלילה שלפני פרסום הטקסט התקיים אחד המשחקים הכי מרתקים שראיתי בשנים האחרונות: ארסנל - ברצלונה. אנסה לתאר מה עובר על בנאדם שכותב טקסט מסוים בבוקר יום ד', וכבר בלילה של אותו יום מבין שבעוד כמה שעות הוא הולך לצאת אידיוט מושלם.

כאמור, את הטקסט שעוסק באיבוד העניין סביב הצ'מפיונס כתבתי ביום רביעי שעבר, בסביבות הבוקר-צהריים. הטקסט נכתב אחרי שצפיתי במילאן נגד טוטנהאם, משחק שמחלקים משמעותיים שלו השתעממתי, ושבמהלכו אף העברתי למשחק סנוקר ששודר ביורוספורט. סביב השיעמום הזה התרקם בראשי הטקסט העקרוני על ליגת האלופות.

פברגאס ואינייסטה לא מתרשמים מההוא שהעביר ליורוספורט (תצלום: AFP)

כמובן שזכרתי שבאותו ערב אמור להיות משודר המשחק בין ארסנל לברצלונה; כמובן שהערכתי שיהיה משחק מעניין בהרבה; כמובן שידעתי שמדובר בשתי קבוצות שמשחקות התקפה בלבד ושמחזיקות אמני כדורגל שמחויבים ליופי ולקהל הצופה. ידעתי הכל. בכל זאת, ישבתי וכתבתי טקסט על השיעמום היחסי סביב ליגת האלופות.

מדוע התעלמתי ממה שצפוי לקרות באותו ערב: כי בראש שלי, המשחק ארסנל - ברצלונה עדיין לא שוחק. בראש שלי עדיין לא אוחסנו תמונות מרהיבות מאיצטדיון האמירויות, מהלכי כדורגל מזהירים של רובין ואן פרסי ואנדריי ארשאווין, טיקי-טאקה של אינייסטה וצ'אבי. בראש שלי היתה תמונה של אלסנדרו נסטה מרחיק כדור בבעיטה, ושל ג'נארו גאטוסו מרחיק עוזר מאמן בנגיחה. המציאות שהיתה לי בראש כללה שיעמום, ומאחר שזו לא הפעם הראשונה שמשחקים בליגת האלופות מפילים עלי תחושה דומה, החלטתי לתת לתחושה ביטוי בכתב.

משהו על מהלך הצפייה בארסנל - ברצלונה: ברגע שראיתי את שתי הקבוצות עולות לדשא, הזדקר לו החשש וחייכה מולי החרדה. ברגע שראיתי את מסי, את פדרו, את וולקוט, את פברגאס - הבנתי שאני עומד עכשיו בפני 90 דקות שעלולות לחרב את פרצופי. למעשה, ברגע שראיתי את כל השחקנים האלה, והאסוציאציות הטבעיות שמקושרות אליהם ריחפו סביבי (אסתטיקה, אקטיביות, אופנסיביות), הבנתי שטעיתי. אם לא במהות, אז בטח בתזמון. הבנתי שמכאן, מלונדון, מאיצטדיון האמירויות, כבר לא אוכל לצאת טוב.

האויב: ואן פרסי

אני אוהד את ארסנל כבר שנים. את ברצלונה אני מאוד אוהב כי היא משחקת כדורגל מופלא. על פניו, אני אמור לצפות במשחק כזה בהשתוקקות יתרה, אני אמור לקוות לטוב ביותר ביחס לשתי הקבוצות, אני אמור להעריך כל טיקי וכל טאקה. זה על פניו. אבל מה קורה לאדם שכותב טקסט העוסק בשיעמום של משחקי ליגת האלופות ושאמור להתפרסם בעוד כמה שעות? ובכן, הוא מוצא את עצמו מחזיק אצבעות שגם המשחק הזה יהיה משעמם, ובכך יימנע הגיחוך הצפוי ביחס לטקסט שלו. למעשה, אדם שכזה מוותר על החוויה לטובת האגו, אדם שכזה מעדיף להיות צודק מאשר פשוט לשבת וליהנות.

ובכן, כיצד התבצעה הצפייה: זה היה סיוט אחד גדול ומתמשך. הדפוס היה ברור ועסק בצורך להקטין כל דבר גדול. כלומר, כל מהלך גרנדיוזי מיד פורש על ידי כ"בסדר, נחמד, אבל ראינו כבר מהלכים גדולים יותר"; הקצב המזהיר נתפש כ"איבוד שליטה וחוסר אחריות"; התלהבות הקהל הוסברה בכך ש"מה הפלא, ההמון תמיד סבל ממידה מסוימת של אינפנטיליות". אל מול כל היופי הזה הסתגרתי, כל צבע חי על המסך הפך לשחור-לבן, ואן פרסי הפך לאויב, ארשאווין למוציא להורג.

ואן פרסי לועג לתחזיות (תצלום: רויטרס)

אלא שחומת ההכחשה לא היתה יכולה לעמוד מול חוויה אסתטית שכזאת. ולמרות כוחו של הראש ומגננתו של האגו, המציאות הספקטקולרית טיפטפה ללא הרף עד שהחומה קרסה. הקריסה היתה מוחלטת ומאחר שלוותה בתחושה שאני מרמה את עצמי, הוחלפה מיד בהיפוך שלה: הלקאה עצמית מופרזת. כעת, כל מהלך נאה לווה ב"למה, למה הייתי צריך לעשות את זה?", כל דריבל מרהיב ב"וואלה, איזה פאדיחות", וכשארסנל כבשה את שני השערים, הכותרת בראש כבר נוסחה, נהגתה והודפסה: "אתה אידיוט, פשוט אידיוט".

העובדה שבטקסט שעמד להתפרסם בעוד מספר שעות התייחסתי לתופעה נרחבת יותר מאשר משחק בודד; העובדה שהזכרתי את האפשרות שארסנל - ברצלונה יהיה משחק טוב; העובדה שקורא אינטליגנטי יכול להעריך שהטקסט נכתב לפני המשחק המדובר - כל אלו לא עמדו מול המציאות עצמה, מול הכדורגל המרהיב של שני המועדונים העצומים האלו. ברגע שלראש הוחדרו התמונות היפהפיות מאיצטדיון האמירויות, ואילו השורה הראשונה שלי היתה "ייתכן שזה רק אני, אבל האמת צריכה להיאמר: השתעממתי" - כל ההסברים שבעולם התמוססו ונראו לפתע כטקסט המלא של המנון האידיוטים.

מה שקרה זה שנתתי קדימות לעיקרון על פני המציאות; שהתעלמתי מהמשמעות של הזמן; ששכחתי שדי ב-90 דקות של ארסנל נגד ברצלונה כדי להשכיח אלפי דקות של סתם. מה שקרה זה שקצת שכחתי מה זה כדורגל ולמה אני אוהב אותו כל כך.

אני עדיין חושב שזוהרה של ליגת האלופות עומעם בשנים האחרונות. מה שכן, כבר שבוע שלמחשבה הזאת מתלווה מחשבה נוספת, שעוסקת בעובדה ש"אתה אידיוט, פשוט אידיוט".

השבוע שהיה | אולסטאר ה-NBA

ההטבעה הזוכה של בלייק גריפין באולסטאר לא היתה כזאת מדהימה. בסדר, האיש קפץ מעל החלק הנמוך של המכונית, אבל האמת היא שאותי זה לא הרשים במיוחד. בכלל, בכל הקשור לבלייק גריפין, נדמה לי שאנו בעיצומה של מתקפת יח"צ שעומדת לעבור את גבולות הטעם הטוב, אם לא עברה כבר. ברור שגריפין אתלט גדול ושחקן לא רע בכלל, אבל בין היכולת שלו לבין ההילה שנרקמת סביבו בימים אלו, יש פער גדול, גדול מדי, שיכול להיות מוסבר באופן שבו האמריקאים מתוכנתים למסחר כל דבר קטן שעושה צליל של דולרים.

לא כזה מדהים. בלייק מתעופף מעל ה(חלק הקדמי של) המכונית (תצלום: AP)

העובדה שהאמריקאים מזהים מטרה מסחרית ומנפחים אותה לממדי ענק היא דבר אחד. אבל העובדה שגם פה, בישראל, אנשים שמבינים בכדורסל, שמתמחים ב-NBA, שמכירים את ה-DNA השיווקי האמריקאי, משתפים פעולה עם ההגזמה והניפוח - היא עובדה די מביכה.

בלייק גריפין צריך עוד לקפוץ מעל הרבה מכוניות כדי להפוך לדבר הזה שכולם מתארים. הוא צריך להגיע לפלייאוף, ובפלייאוף לעבור סיבוב, ואחר כך להגיע לגמר האזורי, ואחר כך לגמר ה-NBA, ואחר כך לזכות בתואר - כדי להצדיק את ההייפ סביבו. בינתיים, הוא משחק בלוס אנג'לס קליפרס ויכול להזמין נופש בראש פינה ליום שאחרי סיום העונה הרגילה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#