דעת מומחה: נתן דטנר | זר לא יבין זאת, בטח לא אשתי

דעת מומחה -שחקן תיאטרון

נתן דטנר, דעת מומחה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נתן דטנר, דעת מומחה

במחזה "גטו" של יהושע סובול, בו אני מופיע בימים אלה על בימת הקאמרי, אומר מנהל התיאטרון בגטו: "כשהחיים לא חיים, אנשים רוצים לראות על הבמה חיים שהם יותר חיים מהחיים".

לא שחיינו אינם חיים, אך בשגרת היומיום אנחנו כל הזמן מחפשים את העניין, האטרקציה, הסקופ, הסיפור או האירוע שיעשירו קצת את הרקע האפור. לכן אנשים הולכים לתיאטרון, לקולנוע ולאירועי ספורט.

יש הרבה מן המשותף לתיאטרון ולכדורגל: אולם התיאטרון משמש כאיצטדיון, הבמה היא כר הדשא, הבמאי הוא מאמן, השחקנים שחקנים והקהל קהל. כאן כבר טמון ההבדל - רוב הזמן, הקהל שמגיע לתיאטרון שמע ביקורות טובות על ההצגה ויודע לקראת מה הוא בא.

בכדורגל, לעומת זאת, אתה מגיע אל הלא נודע. אין לך מושג לאיזו הצגה לצפות. ולמרות שבשבת שעברה ראית הצגה טובה באותו מקום ממש, אין שום ביטחון שתזכה לכך שוב. יותר מכך: השחקן שהיה נפלא בשבת שעברה לא בהכרח ישחזר את יכולתו. ויש גם את ההוא שנקרא שופט, שכל הזמן מפריע להצגה להימשך. בקיצור, רוב הסיכויים שאתה עומד לסבול.

אז למה בכל זאת אנחנו באים למגרש בכל פעם מחדש? כי אנחנו מחרחרי מלחמה. אנו רוצים לנצח, רק אם אפשר שמישהו יעשה זאת בשבילנו. כמו בקרבות גלדיאטורים של פעם. המין האנושי מחפש כל הזמן להשתייך למשהו, רק כך נבין את זהותנו - דגל, לאום, דת, מדינה וקבוצת הכדורגל שלך. אדום נגד צהוב נגד ירוק נגד כתום. כמו שאמר פעם סיינפלד: אנחנו לא אוהדים קבוצות, אלא אוהדים חולצות.

כך זה בכדורגל המודרני, או כך לפחות הסבירו לי. אה, כן, ויש הרבה מסבירים, פרשנים, שחקני עבר, הווה, עתיד, מאמני עבר, הווה, עתיד, בעלי טורים, מנחי תכניות, רדיו, טלוויזיה. ומדברים ומדברים. על זה אמר המחזאי חנוך לוין בהתייחסו לסקס: הרבה יחסי ציבור על מעט סחורה.

כמובן שהכל משתנה כשהקבוצה שלך מבקיעה שער. כל התיאוריות שלי קורסות ברגע ואני מוצא את עצמי מתחבק עם מישהו שאיני מכיר. הצהלה עולה עד גדות. אז אני מוכן לקרוא כל טור ולשמוע כל פרשנות. זר לא יבין זאת, בטח לא אשתי.

* כל הנאמר כאן לא מתייחס לברצלונה, שהיא כידוע לא כדורגל, אלא ההצגה הטובה בעולם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ