בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ריאן גיגס חוגג 20 שנה במנצ'סטר יונייטד: עשרים, ואחד

בגיל 17 ערך את הבכורה, אותה סיים מדמם ומפסיד. מאז, הוא ומנצ'סטר יונייטד השתנו ללא היכר, ביחד, ללא הפסקה, במשך 20 שנה. ריאן גיגס, כנראה הסמל האמיתי האחרון בכדורגל, נזכר ברגעי השיא והשפל, מסביר מה עדיין מניע אותו ("אני תוהה מה אעשה בעתיד") ומספר מה קורה כשבחור צעיר נכנס למשרדו של אלכס פרגוסון ומבקש מכונית

תגובות

משחקו הראשון: 2 במארס 1991. כשבוחנים כעת את התמונות, מגלים עד כמה הדברים השתנו. באותם ימים היה אולד טראפורד איצטדיון לא מתוחכם, שנזקק נואשות להשקעה. ממש כמו העיר, שהתקשתה להתאים את עצמה לתום עידן התעשייה. "מדצ'סטר", סצנת המוסיקה המקומית, אולי זכתה אז לתנופה, אבל מנצ'סטר היתה רחוקה מלהיות המטרופולין של בנייני הדירות האופנתיים, הגשרים המרהיבים ומגדלי הזכוכית שאנחנו רואים כיום.

ריאן גיגס היה בן 17, לבוש חולצה שנראתה גדולה מדי לגופו הכחוש. מנצ'סטר יונייטד - אוורטון 0-2. הקבוצה היתה אחרי שבעה משחקי ליגה ללא ניצחון, כמעט רבע מאה מאז האליפות האחרונה שלה. זה היה עיתוי חסר מזל להופעת בכורה. "הדבר שנתקע לי בזיכרון הוא שדייב ווטסון תיקל אותי מאחור", משחזר גיגס, "זו היתה הצהרת 'ברוך הבא לליגה של הגדולים'. תקופה ארוכה אחר כך, היה לי חתך גדול בברך". הוא לא זוכר הרבה מעבר לכך, מלבד הצעקות של אלכס פרגוסון בחדר ההלבשה.

היום זהו יום השנה. "20 שנה של ריצות לאורך הכנף הארורה הזו", כפי שפרגוסון מצייר זאת. גיגס, באופן טיפוסי, לא מעוניין במהומה סביבו. הוא זע באי נוחות כשמציינים בפניו כי ייתכן שיום אחד יוצב פסל בדמותו ליד אולד טראפורד. "פסל? אני לא יודע לגבי זה". הוא בן 37, שיער מאפיר ניבט סביב אוזניו. הפרישה באופק - אולי כבר בעוד 15 חודשים - והוא מפגין רגע קל של חוסר ביטחון. "לפני שלוש-ארבע שנים זה לא הדאיג אותי, עכשיו כן. אני תוהה מה אעשה בעתיד".

אימון היא אפשרות אחת. תפקיד של שגריר תמיד יהיה פתוח בפניו ביונייטד אם ירצה בכך. התחושה היא שגיגס יישאר "חלק מהריהוט" באולד טראפורד. הרבה ילדים מוכשרים עברו במועדון ונפרדו ממנו. איש מהם לא שרד 20 שנה, איש לא שיחק בכל כך הרבה משחקים או הפגין מצוינות מתמשכת כמוהו. זוהי תקופה אפית, שמזכירה ימים אחרים. "20 שנה, אני גאה", אומר האיש שזוכה יותר ויותר לכוח המשיכה האוניברסלי שיש לבובי צ'רלטון, "אתה מדבר על שחקן שבגיל 17 הפך לחלק מקבוצה מצליחה ונשאר שם 20 שנה. זה לא בלתי אפשרי, אבל קשה להאמין שזה יקרה שוב".

לפתוח את העיתון

השאלה שמרבים להציג לו כיום פשוטה: מהו הסוד לאריכות ימיך? "קודם כל, זה הדבר עמו נולדת - הגנטיקה שלך". אחר כך, "לנסות לחיות בצורה הנכונה".

גיגס הצעיר, הילד הדקיק עם השיער המתולתל, הכיר על בסיס שם פרטי את שומרי הסף במועדוני הלילה במנצ'סטר, אבל היו לכך גם צדדים שליליים. "כשהתקדמתי לבוגרים, עם כל המהומה מסביב והחברות המפורסמות, צלמים עקבו אחריי לכל מקום". הוא חש שפרטיותו נפגעה וזוכר כיצד בעונתו הראשונה, עיתון בשם "טודיי" "פרסם במשך שבוע סדרת כתבות שנגעו למשפחה שלי, למשפחתו של אבי, לקרע בין אמי לאבי. זה היה פשוט... פשוט לא אהבתי את זה".

הוא חווה לא מעט לילות אבודים, אבל כעת מתנזר מאלכוהול כמעט לגמרי ורוצה "לשמור על פרופיל נמוך". זה משעשע אותו שריו פרדיננד מספר לכ-600 אלף עוקביו בטוויטר מה אכל בבוקר ואילו סרטים מצוירים הוא אוהב. "כן, אני לא מבין את זה. ממש לא".

לראיון הזה הוא מגיע לבוש בחולצה פשוטה ובמכנסי ג'ינס, ונועל נעלי "קונברס" בשווי 40 ליש"ט. הילד מ-91', הנער ששיחק כדורגל כמו גבר, הפך לגבר שמשחק כדורגל כנער. הופעתו נגד צ'לסי אתמול היתה ה-606 שלו בליגה, שווה לשיא המועדון שקבע צ'רלטון. בכל המסגרות כבר רשם 863 הופעות. את השיא הזה של צ'רלטון (758) השאיר מאחוריו בגמר ליגת האלופות ב-2008.

המספרים של גיגס

"בהתחלה, השאיפה היא פשוט להגיע לקבוצה הבוגרת ולהישאר שם", הוא מסביר, "יש שחקנים שמאבדים את מה שמניע אותם, אבל לא אלו שהיו חברים שלי. אתה מתבגר, אבל התאווה עדיין שם, ולמעשה אתה נהנה מכך יותר". וחוץ מזה, "שיחקתי בנבחרת וולס, ואני מודע להבדל. הרבה יותר קל כשאתה מוקף באיכות, תאמינו לי. אחרת, ייתכן שהייתי מסיים כבר לפני שלוש-ארבע שנים".

גיגס מעולם לא היה אחד שמנופף באגרופים או משמיע נאומים בחדר ההלבשה, אבל בדרכו השקטה והמאופקת, הוא הפגין נחישות עזה להמשיך לנצח. זו התמכרות, הוא מודה, הדבר היחיד שבאמת נותן לו סיפוק מהעבודה. מלבד זאת, יש את החשש מכישלון, אותו מרכיב שמעניק מוטיבציה לכל כך הרבה ספורטאים גדולים. "בעונה שעברה, למשל, כשצ'לסי זכתה בדאבל, זה מרגיז אותך. אתה לא רוצה שזה יקרה שוב. אתה לא רוצה לחוש כמו בקיץ האחרון. אתה רוצה להרגיש כמו שנה קודם לכן, כשזכית באליפות. אתה חושב על הרגעים הללו באותה מידה שאתה נזכר בתארים. למעשה, כנראה שיותר".

זהו גורם המאחד את הדור של גיגס ביונייטד: תזכור את התקופות הרעות, ותוודא שהן החריגות. "זה לא עוזב אותך. אתה יוצא לחופשה, שוכב על החוף ומנסה ליהנות עם הילדים. ואתה מצליח, אבל אז יש רגע שקט וזה חוזר אליך. אתה לא יכול להימנע מכך, אתה כועס. אתה בחופשה, ואתה פשוט עצבני".

התקופה הגרועה ביותר? "העונה המלאה הראשונה שלי, כשאיבדנו את האליפות ללידס. תחושה איומה של ריקנות". ההפסד לברצלונה בגמר ליגת האלופות ב-2009 נמצא במקום השני. "על האוטובוס מחוץ לאיצטדיון, אתה יודע שלא שיחקת היטב ושהקבוצה לא שיחקה היטב. זה המשחק האחרון של העונה, לעולם לא תקבל אותו בחזרה ואתה פשוט מדוכא. לא ייצרנו הופעה. זה היה הדבר הגרוע ביותר. ביונייטד אתה תמיד מתגאה בכך שאנו מגיבים לספיגת שער. לא עשינו זאת באותו ערב".

לפתוח את המגירות

גיגס, אסור לשכוח, כבר זכה פעמיים בצ'מפיונס. לאחרונה הוא נבר במגירותיו ומצא את שתי המדליות מתתת לכמה בגדים, יחד עם תואר ה-OBE שקיבל ממלכת בריטניה ועוד מספר מדליות אליפות. "אה, הנה הן", חשב. רוב האוסף שלו נתרם למוזיאון של המועדון, אם כי יש מזכרות שהוא נוצר. "בערב של גמר ליגת האלופות במוסקווה, בובי העניק לי שעון". עיניו בורקות.

ב-20 השנים הללו הוא שיחק לצד 131 שחקנים - טובים, גרועים, אדישים, ובכמה מקרים ייחודיים. לפני מספר שבועות ציין את פול סקולס כטוב ביניהם ("לא ראיתי מישהו שגורם למשחק להיראות קל כל כך"). הפעם בחירתו שונה. "כנראה רוי קין. כשבריאן רובסון שיחק, לעולם לא חשבת שתפסיד. ואז רובו עזב, קין תפס את מקומו והרגשת בלתי מנוצח כשהוא בסביבה". האם גיגס חמק מזעמו של האירי? "איש לא חמק מזה, אבל הייתי כאן לפניו. לא נתקלתי בכך יותר מדי".

בכל הנוגע לפרגוסון, גיגס משוכנע שהמנג'ר שלו יהיה בסביבה גם אחריו. הוא מספר כיצד הסקוטי נדבק בווירוס ממנו סבלו רבים במועדון לפני הדרבי של מנצ'סטר, בנובמבר אשתקד. פרגוסון בער, נראה נורא. ואז הגיע ערב המשחק, והוא הופיע על הספסל. "הוא אוהב את האתגר. אני פשוט לא רואה אותו עוזב בעתיד הקרוב, הוא יהיה כאן הרבה אחריי". בסוף השנה ימלאו לפרגי 70, אך גיגס פשוט מושך בכתפיו. "אולי לא עשר שנים נוספות, אבל ארבע-חמש בוודאי".

פרגוסון, אומר גיגס, "התרכך מאוד והרבה פחות מפחיד מכפי שהיה כשהייתי בן 13". עם זאת, הוא מזמן הפסיק לספור כמה פעמים נתקל ב"מייבש השיער" - הצעקות המפורסמות של המנג'ר על חניכיו. גם יש לו סיפור אהוב בעניין. מספר שבועות אחרי הופעת הבכורה, רובסון וסטיב ברוס אמרו לו כי כעת, אחרי שביסס את מעמדו בבוגרים, הוא יכול לבקש מפרגוסון מכונית מהמועדון. אז גיגס דפק על דלתו של המנג'ר. "הוא פשוט השתגע". רק אז הבין הנער כי עבדו עליו.

בוגר ונבון יותר, גיגס הפך לפנים הפופולריות של יונייטד, נערץ במקומות רבים כל כך. מספר המדליות שלו עצום (48 עד כה, כולל הפעמים שסיים במקום השני). הוא לא המציא את אמנות הכדרור, אבל היו מקרים בשני העשורים האחרונים בהם נראה כי הפגין אותה ברמתה הגבוהה ביותר.

והכל התחיל באותו משחק נגד אוורטון. "זה היה אירוע אפרורי לחלוטין", נכתב ב"גרדיאן" בעקבותיו, "תקוות האליפות של יונייטד נגוזו מזמן, זו השנה ה-24 ברציפות". הופעתו של גיגס, שנכנס בדקה ה-35 במקום דניס ארווין הפצוע, אפילו לא זכתה לאזכור. "התחושה היתה של אשכבה", נזכר גיגס. הילד הכחוש עם הברך המדממת עשה לא מעט כדי לשנות זאת בעצמו.



ריאן גיגס בפעולה. ניצחון, הוא מסביר, זו פשוט התמכרות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#