בית"ר ירושלים העתיקה ניצחה את אבו עלי מת"א

הרוח של בית"ר הישנה היא זו שניצחה אתמול את הפועל ת"א, שהגיעה למשחק מנופחת חזה וגילתה שגם היא יכולה להפסיד

אלעד ליפשיץ, רחבת העונשין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אלעד ליפשיץ, רחבת העונשין

בהפועל תל אביב חושבים אולי שעד תום העונה נותרו רק הטקסים. טקס הדרבים, טקס הניצחונות על חיפה, טקס ההשפלות מול בית"ר. אחר כך, מבחינתם, יהיו עוד טקסים - טקס החזרה של גוטמן, טקס התודות לאבוקסיס, וביניהם ייערכו פה ושם כמה משחקים, שגם הם בעיקרון לא יותר מטקסים. באים, מנצחים, פסטיבל ביציעים - תודה רבה, תם הטקס, יהיה עוד אחד בשבוע הבא.

בשפה ירושלמית קוראים לזה אבו עלי. בשוק, בשכונות, באסבסטונים - ככה מכנים את מי שבא גדול מדי, את מי שבא מנופח. שם חיה ונושמת בית"ר הישנה. זאת בית"ר אחרת, בית"ר עתיקה, שלא נהרסה בידי גיידמק, שלא הפכה מפונקת ועדינה. בית"ר הזו איננה קבוצה, היא פשוט רוח. היא מחויבות. היא לחימה. רוח האסבסטונים, תכירו, זו שבלמה את אבו עלי.

היתה פה התנגשות בין שתי משמעויות. הפועל באה עם משמעות של קבוצה שפשוט מסוגלת לעשות כל דבר, בכל משחק, בכל משימה. בית"ר הגיעה עם משמעות של קבוצה שפשוט לא מסוגלת לכלום, לשום דבר. אף אחד מכם לא זוכר מתי בפעם האחרונה הפסידה הפועל משחק גדול. גם בהפועל עצמה לא זוכרים כזה דבר. אלה החומרים שמהם עשויה תדהמה: זה לא ההפסד, אלא החסינות שהוסרה. זה לא אובדן הנקודות, אלא הגילוי המדהים של הפועל על עצמה שהיא אכן פגיעה.

בהפועל שכחו מהאופציה הזו, לא האמינו שקיימת אפשרות שכוללת הפסדים באירועים גדולים שכאלה, ודאי לא בטדי הזכור כל כך לטובה, טדי "המכושף". ומנגד, ברור, גם בית"ר לא ידעה שיש כזו אופציה, שדברים כאלה עוד יכולים בכלל לקרות לה. זהו פער עצום בין הבנת המציאות לבין המציאות עצמה: הפועל גילתה לפתע שהיא יכולה. ומהצד השני, בדיוק אותו דבר, בית"ר גילתה לפתע שהיא יכולה.

לא מדובר בשוד ולא בעקיצה. בהפועל המומים עתה - הקבוצה הדומיננטית יותר על המגרש ניצחה אתמול. בבית"ר המומים עתה - הקבוצה הדומיננטית יותר על המגרש ניצחה אתמול. אלא שעד למפגש הגביע ביניהן הפועל היהירה כבר תחזור כנראה למדיניות הטקסים המנופחת ותשכח מכל מה שקרה. השאלה אם גם בית"ר תשכח.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ