בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעיני המתבונן: ברצלונה זה לא מונה ליזה, זה פיקאסו

רשמים מהמשחק מול ארסנל: כולל התכתבות בהודעות טקסט וסימפטומים של פיצול אישיות חמור. ומה מותר לאלי לאוחנה?

תגובות

1. הדוקטור ואני: קרב הודעות טקסט בשידור חי.

הדוקטור: שאלוהים ייקח את איל ברקוביץ'.

אני: ברצלונה זו יצירת אמנות חד פעמית.

הדוקטור: קודם כל, השופט. כמו נגד צ'לסי.

אני: עזוב, אתה בדקויות. תהנה מהחד פעמיות.

הדוקטור: לא מסוגל, זה משעמם אותי כבר. זה לא סיפור, זה כלב שנושך אדם.

אני: היסטורית, זה אדם שנושך כלב.

אדם נושך כלב או להפך? (תצלום: רויטרס )

הדוקטור: כשאני רואה כדורגל, אני לא חושב איך בעוד 20 שנה זו תהיה נקודת ציון בענף. מעדיף להתעצבן עכשיו.

אני: זה יפה עכשיו.

הדוקטור: יש בזה משהו מאוד מעוקר רגשית. לפחות בשנתיים האחרונות. מסכנים ארסנל, נאיבים נצחיים.

אני: אני לא מרגיש ככה. אני מרגיש שאנחנו עדים לקבוצה הטובה אי פעם. ארסנל לא הפסידה בגלל נאיביות, היא פשוט הרבה פחות טובה.

הדוקטור: ברור שהיא נחותה, משמעותית. בגלל זה המשחק הראשון היה מרתק ומרגש, בגלל זה היום היה צפוי. כמה אפשר להתפעל מהמונה ליזה? הבנו, יצירה חד פעמית, עכשיו תנו לי משהו מהחיים האמיתיים.

אני: חיים אמיתיים זה הכל סביב ברצלונה. חיים אמיתיים יש כל הזמן, זה הצפוי. ברצלונה זה לא מונה ליזה, זה פיקאסו שבכל שבוע מצייר יצירה אחרת.

הדוקטור: החיים הם עליות וירידות, שיאים ומשברים. פה זה קו ליניארי שרק עולה ועולה, הם כבר מזמן לא חלק ממציאות אנושית. זה מדהים לכמה זמן, בסוף אני מתייאש.

אני: אני עדיין לא התייאשתי. יאללה, לילה טוב.

הדוקטור: לילה טוב.

2. אידאה, תשתחוו

ברצלונה היא קבוצת כדורגל כל כך יפה, צלולה, מזוקקת, נדירה, כך שדרכה - כמו דרך כדור בדולח - ניתן להבחין באופן בו כל אחד מאתנו צופה בכדורגל. אני חושב שאנשים "רגילים", נטולי נוירוזה כזאת או אחרת, אמורים ליהנות מהחוויה האסתטית שמספקת ברצלונה. יש פה משהו יפה, ואם אתה פשוט מתבונן בעולם ומעריך צורות יוצאות דופן, אתה אמור להתפעל מהיופי הזה.

אבל מאחר שכדורגל אינו רק חוויה אסתטית, אלא קרקע עליה אפשר להניח את כל הזהויות, לערבב אותן, להתנגח בהן וללמוד אותן - ברצלונה הופכת מיופי מובן מאליו למעין קיר עליו מתנגשים לא מעט אנשים. זו הסיבה שלמראה הכדורגל המושלם הזה, עולות לעתים תחושות של חמיצות וסלידה, אפילו שנאה. הטענות הפופולריות ידועות: ברסה זו אופנה, הטרמפיסטים המאיסו אותה, כדורגל זה לא רק יופי, הקונצנזוס מרחיק, החיים הם שריטות וחבטות, לא רק טיקי-טקה.

מימין: מסי, וייה, צאסי ואינייסטה. במילה אחת: אידיאה (תצלום: AFP)

קשה להתווכח עם אנשים על האופן בו הם תופשים קבוצת כדורגל או סגנון כדורגל. אם בנאדם נהנה מבונקר, שייהנה מבונקר; אם בנאדם אוהב שחלוצים יורדים לסגור באגף כי זה מלמד על מחויבות וכו', שיהיה לו לבריאות. מתחת לכל העדפה סגנונית מונחת משוואה עצומה של חיים, והאהבה/סלידה ביחס לברצלונה היא רק ביטוי אחד שלה.

כשאני צופה בברצלונה, אני מרגיש שנפלה בחלקי זכות להיות חלק מתקופה בה הופיעה אידאה של כדורגל. בעיניי כל הופעה של אידאה, בכל תחום, היא מאורע נדיר. מיליוני אנשים מעבירים חיים שלמים בצפייה בהעתקים דהויים, בכמו ובכאילו, בכמעט ובמוגזם. ואילו ברצלונה היא המקור, הדבר שלעצמו, ממנו יכינו בעתיד העתקים ויפיצו בתבל.

3. תמיכה בברקו וביורם

איל ברקוביץ' רצה שברצלונה תעלה, הוא אמר זאת בכל וריאציה אפשרית במהלך השידור. יורם ארבל שמר על עמימות מסוימת, אם כי גם במקרה שלו ניתן היה להבחין בהעדפה קטלאנית. האם יש בעייתיות בצמד שדרים שמעדיף צד אחד על האחר?

מבחינתי אין שום בעיה, זה בסדר גמור. מדובר בכדורגל, בתרבות, ואם מבקר תרבות מעדיף יצירה אחת על פני אחרת, זה רק טבעי ומתבקש. הציפייה שהשניים ישמרו על אובייקטיביות מבוססת על ההנחה שלפנינו התעסקות בחדשות/פוליטיקה/צבא, באזורי מחיה שדווקא בגללם אנו בורחים לכדורגל. כמו במקרה פדרר, כך במקרה של ברצלונה: למראה יופי גדול, נרשמת התפעלות גדולה.

4. כך צפיתי במשחק

העובדה שאני אוהד ארסנל ייצרה מצב מוזר. התחלתי את המשחק במטרה ברורה שארסנל תעלה, אבל ככל שהתקדם הרגשתי שברצלונה חייבת לנצח, היא פשוט מרהיבה ועצומה ולא ייתכן שלא תעבור לרבע הגמר.

כשברצלונה כבשה את הראשון, שמחתי. אחרי כמה שניות, השמחה התחלפה באכזבה. כעת רציתי שארסנל תשווה. כשארסנל השוותה, שמחתי מאוד. אחרי כמה שניות השמחה הוחלפה במועקה. כעת רציתי שברצלונה תכבוש עוד אחד. כשהבקיעה, שמחתי. כשעלתה ל-1-3, הייתי מרוצה. אבל אחר כך, כשבנדטנר הגיע מול ואלדס, רציתי שיכניס. כשהחמיץ, התאכזבתי. ואחרי כמה שניות שמחתי.

כשהשופט שרק לסיום הייתי מרוצה. ומאוכזב. אבל בעיקר מרוצה. נדמה לי.

צרבת | מותר לו?

אלי אוחנה תומך בפרוספר אזגי בגלל ש"מותר לי". הוא יושב ב"יציע העיתונות" וחוזר שוב ושוב על המנטרה: "מותר לי", "זכותי", "מותר לי".

מה בדיוק "מותר לו"? מותר לו לתמוך ביו"ר הפועל אשקלון, שלא איפשר כניסה לכתב "מעריב" אלמוג שריד למשחק של הקבוצה. העובדה שאזגי לא רשאי לעשות זאת אינה מעניינת את אוחנה, כי לאוחנה פשוט "מותר" ו"זכותו" ולכן אין לו צורך לפרט מדוע הוא תומך באזגי.

אלי אוחנה. נהר של אינטרסים (תצלום: ניר קידר )

אלא שהפירוט כבר מוכר: אותו כתב, אלמוג שריד, פרסם ידיעה על כך שאוחנה העדיף לנסוע כפרשן ערוץ הספורט למשחק ליגת אלופות מאשר לאמן את נבחרת הנוער, שגם בה הוא מועסק, בשני משחקים מול עירוני בת ים. המשמעות פשוטה: אוחנה תומך באזגי משום שדרכו הוא נוקם באותו כתב. כשהוא מכריז שאזגי צודק, אוחנה מתכוון לומר, "אני שמח שדפקו את ההוא שדפק אותי".

אלא שקיים הבדל מהותי בין אוחנה לכתב: אלמוג שריד "דפק" את אוחנה באופן ענייני ואמיתי וכחלק מתפקידו העיתונאי, ואילו אוחנה "דופק" אותו כאקט של נקמנות וקטנות אופי. זו בדיוק הבעיה עם אוחנה: מאחורי המלים שהוא אומר זורם נהר שלם של אינטרסים צולבים ונקמנויות קטנות וגדולות, שלא תמיד הצופה מודע להם.

הישיבה של אוחנה ב"יציע העיתונות" היא זלזול בצופים. ההחלטה ללכת עם הטאלנט מלמדת שהערוץ מעדיף להשתכשך באבק כוכבים מאשר לשמור על סטנדרט מקצועי. העובדה שבין זה לבין ספורט מפרידה תהום, לא מעניינת אף אחד. גם ככה זה לא משודר ב-HD.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#