בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

NBA: בכי רע

אם לא מספיקה שרשרת ההפסדים, הצהרתו של המאמן ספולסטרה על "כמה שחקנים שבוכים" בתום משחק שמה ללעג את מיאמי וכוכביה. הגברברים הקשוחים של ה-NBA אינם נמנעים מהזלת דמעה מדי פעם, אבל מסתבר כי עדיין יש דברים שצריכים להישאר בחדר ההלבשה

תגובות

כנות היא תכונה טובה בדרך כלל, וגם מי שלא אוהב את אריק ספולסטרה יודה כי הוא ניחן בה. מאמן מיאמי היט הוא אדם ישר, שתמיד אומר מה שהוא מרגיש וחושב. אותה כנות היא גם הסיבה לכך ששחקניו נקלעו למרכזו של דיון ציבורי סוער, ובתזמון גרוע ביותר. הסיפור אולי לא ייגמר בבכי, אבל בהחלט התחיל מכך.

מקור האמוציות נעוץ במשחק הביתי מול שיקגו ביום ראשון, שהסתיים בהפסד רביעי ברציפות של ההיט. "כמה שחקנים בוכים בחדר ההלבשה", דיווח ספולסטרה דקות לאחר סיומו, בניסיון כן להדגיש את מחויבותם לקבוצה ומידת האכפתיות שלהם. במהרה הפך הדבר לבומרנג תקשורתי, שהציג את שחקני מיאמי כ"ילדות שלא השיגו כרטיסים להופעה של ג'סטין ביבר", לדברי אחד הפרשנים.

בעידוד העיתונאים, כמעט כל מאמן ושחקן בליגה הרגיש לפתע צורך להשמיע את דעתו על משחק הדמעות. הבולט ביניהם הוא מאמן הלייקרס, פיל ג'קסון, אחד שלא יפספס הזדמנות לדלג לתוך שדה קרב מילולי. ג'קסון עוד החזיק את עצמו כשנשאל בעניין בפעם הראשונה ("סתם עושים מזה דרמה"), אבל אחר כך כבר העניק דרור ללשונו העוקצנית.

האם הם עומדים לפרוץ בבכי או סתם מתבכיינים? לברון ג'יימס (מימין) ודוויין ווייד מתקשים להתמודד עם החלטת שיפוט (תצלום: אי-פי )

"כאן זה ה-NBA, אין מקום לילדים קטנים", אמר ג'קסון, "ילדים גדולים לא בוכים. אבל אם אתה בכל זאת מרגיש צורך, כדאי שתעשה זאת בשירותים, כשאף אחד לא רואה".

הכוכב שלו, קובי בראיינט, היה רחום מעט יותר. "כל אחד מגיב למצב קשה בצורה אחרת", אמר בראיון רדיו, "אם הם בכו בחדר ההלבשה, אז זה מה שעשו. זה לא אומר שהם אפסים או רכרוכיים. זה לא אומר דבר. זו פשוט הצורה בה הגיבו". כשסיים את נאום ההגנה, נשאל בראיינט אם אי פעם הזיל דמעה אחרי משחק. "הו, לא, מעולם לא".

מחנות הבעד והנגד התגבשו במהירות. דווייט הווארד, כוכב אורלנדו, סיפר: "בתחילת הקריירה הייתי בוכה אחרי כל משחק, עד שחבר לקבוצה אמר לי שאני נמצא ב-NBA ואי אפשר לבכות 82 פעמים בעונה, פלוס משחקי פלייאוף". מאמן ממפיס, ליונל הולינס, הודה כי בכה אחרי הפסדים אמוציונליים בהם הרגיש כי לא עשה כל מה שהיה יכול, אבל לא נתן לאחרים לדעת על כך. "זה משהו שאמור להישאר בחדר ההלבשה", קבע כוכב אוקלהומה סיטי, קווין דוראנט, שהודה כי פתח את הברזים אחרי ההדחה מהפלייאוף בעונה שעברה.

על שני דברים הסכים הרוב. הראשון: כדורסל הוא משחק אמוציונלי וזה בסדר לבכות בגללו כל עוד שומרים על כך בסוד. השני: התקשורת קצת משועממת.

"לא אכפת לי אם הם בכו או לא, אני לא מבין מה זה משנה", התרגז מאמן אורלנדו, סטן ואן גנדי, "מצד שני, אני לא זה שצריך למלא שלוש שעות של תכנית רדיו או אתר אינטרנט. אז ברור שמתעסקים גם בדברים כאלה".

יללות לא היו

בין אם מדובר בדיון לגיטימי או בפיקציה תקשורתית, הפרשה שכבר כונתה "gate-Cry" מסרבת לגווע, בעיקר בגלל שטרם נודע באילו שחקנים מדובר. שחקני ניו יורק אף השתעשעו ביניהם באחד האימונים בניחוש זהות הבכיינים - למורת רוחו של מאמנם מייק דאנתוני. "ספולסטרה פשוט היה כן, ואין דבר פסול בבכי", אמר. ואן גנדי הוסיף כי "כולנו היינו במצבי בכי, אבל לא הייתי חושף בפומבי מי עשה זאת או מתי".

כשנשאלו אם הם כועסים על מאמנם בגלל העניין, הביעו שחקני מיאמי סולידריות. "'ספו' הוא קפטן הספינה, ואנו עומדים מאחורי כל מה שהוא עושה", הצהיר לברון ג'יימס בדיפלומטיות, "הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה על הקבוצה".

ספולסטרה עצמו, אגב, נשמע משועשע. "הייתי בהלם מהיקף הפרשה, לא האמנתי שראיתי את זה בכותרות", אמר שלשום באימון הבוקר, וניצל את ההזדמנות כדי להבהיר: "לא שמעתי שום יללות או משהו כזה, התכוונתי רק שראיתי שחקנים עם עיניים מזוגגות. אגיד רק דבר אחד - לחבר'ה היה אכפת".

אתמול, אחרי ההפסד החמישי ברציפות - 96-105 לפורטלנד בבית - כבר היתה לספולסטרה ולשחקניו סיבה נוספת לבכות. המאמן הודה כי כרגע "אין לקבוצה את התשובות כדי לצאת מהמשבר", וג'יימס, שראה עוד ערב איכותי ברמה האישית (31 נקודות, 11 ריבאונדים ושמונה אסיסטים) יורד לטמיון, נשמע ממורמר: "אי אפשר להסביר את זה".

גם העובדה שהלילה תפגוש מיאמי את הלייקרס, שמגיעים אחרי שמונה ניצחונות רצופים, לא מהווה סיבה לאופטימיות. מה שבטוח, עדיף לא לבכות על זה. ובטח לא לספר על כך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#