בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נבחרת פלסטין: לבעוט מעל החומה

המאמן נאלץ להעביר אימונים בטלפון, חלק מהשחקנים תקועים בעזה ואחרים לא מקבלים אישור להגיע לרמאללה, אבל הפלסטינים לא נותנים לשום דבר, גם לא ל"מזג האוויר או לחיל האוויר", לקלקל להם את החגיגה: משחק בינלאומי רשמי ראשון על אדמתם. משה הרוש בילה 48 שעות מעבר לקו הירוק וגילה כי אין גדר שיכולה לעצור תשוקה אמיתית לכדורגל. לפעמים הפסד על המגרש הוא הניצחון הכי גדול

תגובות

איצטדיון פייסל חוסייני בכפר א-ראם, השוכן בשיפולים הדרומיים של רמאללה, כבר כמעט ממורק ומצוחצח. עוד ליטוש אחרון, עוד טאטוא אחד של המעברים בין הכיסאות, פוליש נוסף ליציע המכובדים - והזירה מוכנה לאירוע בסדר גודל לאומי, לא פחות, של העם הפלסטיני.

כבר מחוץ לחומות האיצטדיון חשים כולם בתכונה שמתחוללת מהצד השני. פעילותם הנמרצת של עובדי הניקיון והמארגנים גלויה לכל. שלטי החוצות המתנוססים לאורך הכביש המוביל לאיצטדיון, מזמינים למשחק הכדורגל בין הנבחרת האולימפית של פלסטין למקבילתה מתאילנד. השתיים ייאבקו בעוד מספר שעות על הזכות להעפיל לסיבוב הראשון במוקדמות יבשת אסיה לאולימפיאדת לונדון 2012. כן, היסטוריה תתרחש מעבר לקו הירוק: משחק רשמי ראשון בתולדות העם הפלסטיני, על אדמתו.

הנבחרת הפלסטינית והאוהדים ביציע, אתמול באיצטדיון פייסל חוסייני בא-ראם

"בתאילנד", מספר עוזר המאמן של הנבחרת המקומית, מכרם דבוב, תוניסאי במוצאו, "הפסדנו 1-0. זו לא תוצאה שאי אפשר להתגבר עליה. המטרה שלנו היא להעפיל לשלב הבתים". מאוחר יותר יבהיר מוכתר טלילי, המאמן הראשי, תוניסאי אף הוא, כי "עם קהל ביתי נלהב שידחף את השחקנים, אנחנו בהחלט פייבוריטים במפגש הזה. יש לנו את הכלים לנצח לפחות 0-2 ולעלות לשלב הבא".

דיוקנותיהם של מנהיגי האומה - יאסר ערפאת ויו"ר הרשות אבו מאזן, כשברקע דגל פלסטין - מציצים על הנעשה בתחומי האיצטדיון, כמו מונו לפקח על ההכנות. אפס תקלות, זו דרישת המארגנים לקראת האירוע. "אבו מאזן מאוד רצה לבוא", מדגיש סעדי רג'וב, מנהל במשרד התקשורת של היו"ר, "אבל הוא נמצא בביקור מדיני באירופה".

אנחנו כבר ניצחנו

ההכנות נמשכות. כ-20 ילדים, שנבחרו לשאת את הדגלים הלאומיים של הנבחרות ואת דגל פיפ"א, מבצעים חזרות על הדשא בהשגחתו המדוקדקת של נציג ההתאחדות האסייתית. ההתרגשות עצומה, פני כל הנוכחים במקום מבטאים אותה. "בלי סלולריים, בלי מצלמות", מנחה הנציג האסייתי את נושאי הדגלים, "תצעדו בראש זקוף כשהדגל מתוח, לא ללכת כפופים. תזכרו, זה האירוע שלכם. מדינות רבות בעולם ישדרו את המשחק הזה. תוכיחו לכולם שאתם ראויים לארח אירועים כאלה".

מאזן חטיב, המנהל הספורטיבי של הנבחרות הפלסטיניות, מגניב חיוך לבבי. הוא מביט בגאווה בנערים המתרגלים שוב ושוב את כניסתם לדשא, ומזהה חלום הנרקם לכדי מציאות. רק עוד 24 שעות לשעת השי"ן. "עד היום", הוא אומר, "לא יכולנו לארח משחקים רשמיים משתי סיבות, ביטחונית וארגונית. ממשלת ישראל הערימה קשיים על הגעת נבחרות לאומיות לשטחי הרשות, ופיפ"א לא אישרה לארח משחקים משום שהמתקנים שלנו לא עמדו בקריטריונים. היום כבר יש לנו איצטדיונים ברמה גבוהה. הציפייה היא ל-15 אלף אוהדים במשחק. אנחנו מקווים שהמשחק הראשון שלנו פה לא יהיה האחרון".

איברהים, מנהל האיצטדיון, מזדרז לתקנו: "25 אלף", זאת אף שהתכולה המרבית קטנה ברבבת צופים. "אחד יעמוד על הכיסא", הוא מתאר את נוסחת הפלא, "ואחד יישב עליו". כולם מסכימים, או ליתר דיוק חוששים, מנעלם אחד: מזג האוויר. "התחזית ליום המשחק", מעדכן איברהים, "חורפית וסוערת. הגשם לא יבטל את המשחק, אבל הוא עלול להשאיר את הקהל בבית". אלא שג'יבריל רג'וב, יו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית, לא מוכן אפילו לשמוע על כך. "לא מזג האוויר ולא חיל האוויר הישראלי", הוא מבטיח, "שום דבר לא ירתיע אותנו מלקיים את המשחק הזה כמתוכנן. אנחנו כבר ניצחנו. עצם אירוח משחק כדורגל רשמי על אדמת פלסטין, הוא ניצחון לאומה כולה ולספורט הפלסטיני".

רחוק מרמאללה

רמאללה, יודעים לספר המקומיים, אינה עיר של כדורגל. חברון, הם מבהירים, היא בירת הכדורגל הפלסטיני. "משם", מסביר סעדי רג'וב, "יגיעו רוב האוהדים. אחרים יבואו מירושלים, מג'נין ומהכפרים הסמוכים".

ואכן, נושאי השיחה בבתי הקפה, במסעדות ובחנויות לאורך הרחוב הראשי במרכז רמאללה, מלמדים על אדישות מסוימת מצד תושבי העיר. הם שוקקי חיים, תוססים וגדושים, אך לא הכדורגל מעסיק את היושבים. "שמענו על המשחק", מציין חאמד בילאל בין יניקותיו מהנרגילה המונחת לרגליו, "פה זה פחות מדבר לאנשים. הכדורגל הרבה יותר חזק במחנות הפליטים".

מרחק נסיעה קצרצר מלב רמאללה, שוכן מחנה הפליטים אל אמהרי. המצוקה הכלכלית של תושבי המקום ניכרת בכל פינה, בוודאי בהשוואה לרמת החיים ברמאללה, שנהנית מפריחה כלכלית בעיר מודרנית להפליא. מגרשי כדורגל שכונתיים הם מראה שכיח באל אמהרי, ונותנים מענה לילדים ולנערים עם חלומות גדולים. שאיפתם המיידית צנועה למדי - לשחק בקבוצת הבוגרים המקומית, בהדרכת המאמן הישאם זועבי, הממוקמת שנייה בליגה הפלסטינית.

משרדו של יו"ר המועדון, ג'ת עומאלי, מעוטר בצלחות ובגביעים כסופים ומוזהבים, עדות חיה להישגי הקבוצה לאורך השנים. עומאלי, חבר המועצה המחוקקת של הרשות הפלסטינית בכובעו השני, העביר יותר מ-12 שנים בכלא הישראלי. "לא ברציפות", הוא מבקש לחדד, "עשר שנים משנת 85', ושנתיים נוספות מ-2003. ישבתי בגלל התארגנות בלתי חוקית, לטענת ישראל". גם הוא יחמיץ את המפגש, לטובת משחק של נבחרת הנשים הפלסטינית.

"יש קפיצת מדרגה גדולה ברמת הכדורגל המקומי והספורט בכלל", הוא מתגאה, "הבאנו מאמנים מחו"ל, שהכניסו מקצוענות לליגה. המשחק מול תאילנד הוא יום חג לאומי לעם הפלסטיני. זה אירוע תקדימי ויש הרבה התרגשות מסביב. למרות הקשיים, הכיבוש והמחסומים, המשחק הזה הוא הוכחה שאפשר לקיים פה חיים נורמליים. יהיה טירוף ביציעים. כולם מצפים לחגוג בסיום העפלה היסטורית".

בגלל הכיבוש, ולמרות הכיבוש

עשרות מאבטחים מטעם כוחות הביטחון הפלסטיניים מקיפים את בית המלון מובנפיק ברמאללה, בו מתקיימת מסיבת העיתונאים לקראת המפגש. מעגל האבטחה הקפדני נוסך תחושת ביטחון בקרב האורחים.

לפלסטינים חשוב להראות לעולם, ואולי בעיקר לישראלים, שהם יכולים וראויים לארח אירועים בינלאומיים. "אנחנו עם ככל העמים", זה המסר היוצא משם. "חשוב לנו שבכל העולם יראו ויבינו שלמרות הקשיים והכיבוש הישראלי", אומר היו"ר רג'וב כשלצדו נשיא ההתאחדות האסייתית, מוחמד בין המאן, "אנחנו יודעים לארגן אירועי ספורט גדולים ומכובדים. שכולם ייראו שמגיע לנו להשתתף במפעלים בינלאומיים, שאנחנו ראויים לכל הזכויות והחירויות כמו כל בני העמים".

עשרות עיתונאים וכלי תקשורת מרחבי העולם צובאים על הכניסה למלון. נציגי שווייץ, צרפת, גרמניה, אנגליה, איטליה, ארה"ב ועוד רבים אחרים - כולם הוזמנו על ידי ההתאחדות הפלסטינית להתרשם מהפסטיבל המקומי. אולם מסיבות העיתונאים מאוכלס במלואו, המצלמות ניצבות בשורות ארוכות כדי לתעד את המעמד ההיסטורי. "היה לנו חשוב להציג את הפנים היפות של העם שלנו", מספר סעדי רג'וב. ורק עוד דבר אחד הם ביקשו להעביר הלאה, למדינות המערב: את תחלואות הכיבוש והחיים תחתיו.

שחקני פלסטין מודים למי שצריך אחרי השער שכבשו

העיתונאים הזרים מתעניינים בעיקר בקשיים עמם נאלצים להתמודד הפלסטינים בבואם לקדם את הספורט בכלל ואת הכדורגל בפרט. חטיב, המנהל הספורטיבי, מספק את הסחורה כשהוא מספר כי המאמן התוניסאי, טלילי, עוכב בירדן במשך שבועיים לאחר שממשלת ישראל סרבה להנפיק עבורו אישור כניסה. רק ערב המשחק הוא חבר לחניכיו.

"את כל ההכנות", מרחיב טלילי בפני נציגי התקשורת, "נאלצתי לעשות דרך הטלפון. הייתי בקשר רציף עם העוזרים שלי, ככה העברתי להם את תכניות העבודה והאימונים. זה מצב לא נורמלי. כשיצאתי לתאילנד, לא חשבתי שיעכבו אותי בדרך חזרה או שאתקל בבעיות. הפגיעה בהכנות יכולה להיות רק בהיבט הגופני. מכך אני חושש. השחקנים היו בלחץ וג'יבריל רג'וב דאג לעודד אותם ולהרים את המורל".

אחרי המהמורות הללו התברר כי הנבחרת המקומית תיאלץ גם להסתדר ללא שמונה משחקניה. חלקם תקועים בעזה ואינם מחזיקים באישור להתנייד לרמאללה. שניים נוספים נשארו בירדן עקב סרוב ישראל להנפיק להם אשרות כניסה. "היעדרות השחקנים האלה", משתף עוזר המאמן, "מקשה עלינו מאוד, אבל זה לא יהיה תירוץ. יש לנו מספיק שחקנים טובים, שיידעו לעמוד במשימה. ניסינו להסביר לממשלה בישראל, אבל לא נענינו בחיוב".

עשינו את זה. כמעט

הכרוז מקדם בקול רועד מהתרגשות את האלפים ביציעים, שמאיישים את הבטונדות שעתיים ויותר לפני שריקת הפתיחה. "ברוכים הבאים לאיצטדיון הלאומי על שם פייסל חוסייני. זהו אירוע היסטורי בו מארחת פלסטין משחק כדורגל בינלאומי רשמי. תשוקה, השקעה והופעה מכובדת, זאת מהות הכדורגל כולו". האוהדים מקבלים בתשואות את הברכות וקולם נשמע למרחקים בקריאות קצובות: "פלסטין, פלסטין". המונים מוסיפים לנהור דרך השבילים המובילים לאיצטדיון, צועדים עם דגלים בידיים ומבטיחים "לחגוג גם אחרי המשחק", כדברי אחד האוהדים.

אפילו מזג האוויר לא אכזב והתגייס לטובת המעמד. השמים בהירים, העננים העדיפו את תל אביב. החשש מביטול כפוי התפוגג, וכעת הכל באמת ערוך ומוכן. "אני מאוד נרגש", חולק רג'וב תחושות מוקדם יותר, "היום אנחנו עושים פה היסטוריה. נקווה לעמוד גם במשימה הספורטיבית. ואולי חשוב מזה, שהכל יעבור כמו שצריך וינוהל ברמה גבוהה".

שולחן המכובדים מלא בפירות העונה, ממתין לראשי האומה שיתפסו את מקומותיהם. בין אותם מכובדים, אגב, גם ישראלי: מרדכי שפיגלר, שהוזמן למשחק כאורח אישי של נציג פיפ"א. כשהוא מלווה בשומרי ראש, מתקבל ראש הממשלה הפלסטינית, סלאם פיאד, בגילויי הערצה מכל עבר. גם הוא חש את משק כנפי ההיסטוריה מרחף מעל ראשו. "הכדורגל הוא ענף מאוד פופולרי בקרב העם הפלסטיני", הוא מחייך בגאווה, "הבעיות שאנחנו מתמודדים עמן בגלל הכיבוש והסכסוך, רק עושות את האירוע הזה מתוק יותר. אני מאושר מכך שניתנה לנו ההזדמנות הנפלאה הזו, לארח משחק רשמי בפלסטין. לחצנו על ישראל שתשחרר את השחקנים שלנו מעזה, אבל חוץ מזה לא יכולנו לעשות כלום בעניין".

ועכשיו, רגע האמת, על המגרש. ילדים, נערים, גברים ונשים מניפים את דגל הלאום בגאון, דוחפים את החבורה שלהם. שניות ספורות להפסקת המחצית - שמי האזור מאירים וזורחים. ביציעים מזנקים מהכיסאות, מפיקים את המרב מהגרונות ומשחררים לאוויר תרועות קולניות. שער מרהיב, 0-1 לנבחרת פלסטין. 1-1 בסיכום שני המפגשים. תוצאה זמנית. האבוקות בוערות, פיאד ורג'וב מתחבקים ומפזרים נשיקות ששמורות, מסתבר, לשני אירועים מיוחלים - הסכם שלום וניצחון בכדורגל. לא בהכרח בסדר הזה.

"חייבים להבקיע עוד אחד", מנתח פיאד במחצית, "אם נעלה, אהיה הכי מאושר בעולם. אם לא, אז לא נורא. אנחנו כבר ניצחנו בכל מקרה באירוע הזה, מה שלא יהיה". השחקנים מתנפלים על תאילנד, מנסים בכל דרך למצוא בשנית את הרשת, וההחמצות גוררות תסכול גדול ביציעים. "מגיע לנו לשמוח קצת. לא סבלנו מספיק?", שואל אוהד מקומי.

ולפתע, גשם זלעפות שוטף את המגרש. ביציעים לא נבהלים. 120 דקות חולפות להן ללא שער נוסף. פנדל אחרי פנדל, עד שנופלת דממה רועמת. פלסטין מחמיצה. תאילנד כובשת ומדיחה את המארחת. "יש לנו עוד דרך ארוכה", יודע פיאד, "הכדורגל הפלסטיני מתקדם כל הזמן. יום אחד יגיע כדורגלן פלסטיני גם לאירופה". השמים מוסיפים לבכות, ולכל ברור כי אלו דמעות של שמחה. פלסטין ניצחה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#