בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעיני המתבונן: על תבונה ורגישות

כשדני לוי בלבל את המוח, מגישי "חדשות הספורט" אפילו לא חשבו לנסות לעצור בעדו

תגובות

1. זה לא חלום

דני לוי, יו"ר הפועל פתח תקוה, יושב באולפן "חדשות הספורט" ומסביר מדוע החליט לפרוש מתפקידו: "הכדורגל שלנו פשט את הרגל, גם בהתנהגות, גם בקומבינות, בהכל. הכדורגל שלנו, גם בעוד 40 שנה לא יגיע לשום מקום... אני לא נהנה".

בנקודה הזאת, שגם ססמוגרף יפאני משוכלל יתקשה למדוד את האבסורדיות שבה, אמורים צמד המגישים, אלי אילדיס ומירי נבו, להשתנק לכמה שניות, לבדוק אם הם שרויים בתוך חלום, ולאחר וידוי קצר שייעשה בעזרת צביטות הדדיות, להתגלגל מצחוק.

לאחר שיתגלגלו מצחוק, יהיה עליהם להסדיר את נשימתם, ללגום מעט מכוס המים שמונחת על השולחן, לסדר את בגדיהם שהתקמטו מעט בעקבות הטיית הגוף קדימה (רפלקס מוכר של צחוק פרוע) ולשאול את דני לוי: "הכל בסדר?".

לוי, שבתחילה לא יבין מה צמד המגישים רוצה ממנו, יענה בנאיביות מסוימת: "כן, הכל בסדר, למה אתם שואלים?".

לשמע התשובה, יביטו המגישים זה בעיניו של זו ותוגה מסוימת תיפול עליהם. לאחר שיאספו את עצמם, אחד מהם ירצין באחת וינסח בפני לוי את התשובה הבאה: "דני, איך לומר את זה בעדינות, אתה מבין שאין לנו כוונה לפגוע בך, אבל בכל זאת, יש לנו יושרה מסוימת שאנו חייבים לממש כעיתונאים, וקשה לנו להבין איך אתה, דווקא אתה, מכל בני האדם על פני כדור הארץ, ובפרט אלה שעוסקים בכדורגל הישראלי, מלין על ההתנהגות והקומבינות בתחום. לא, באמת, דני, איך יכול להיות שאתה, האיש שיצק טונות של בטון למושג 'קומבינה', שמייצג בכל רגע ורגע את הממד הבהמי במונח 'התנהגות', מגיע לאולפן, מתיישב, מיישיר עיניים למצלמה ולא מתבייש להתלונן".

ובכן, כך היו אמורים לעשות צמד המגישים המחויט, אך במקום זה הסתפקו בשאלת ההמשך: "אתה לא נהנה?".

ודני לוי ענה: "לא".

2. זה ייגמר ברצח

גם כעת, לאחר שפוספסה הזדמנות פז להוכיח את השור בדישו, ניתן היה לחזור למסלול. אומר דני לוי: "תראו רק השבוע מה קרה עם בית"ר ירושלים, אוהדים של הפועל שרפו להם את המגרש אימון. שמע, יום אחד זה ייגמר ברצח, שלא תהיה לכם תיאוריה אחרת. הסיפור ייגמר ברצח. יירצח איזה עסקן או איזה אוהד או איזה שחקן, אבל זה לא ייגמר טוב".

בנקודה זאת, כשהמלה "רצח" נזרקת לחלל האוויר בהנאה שמחופשת לדאגה, יכולים היו צמד המגישים להתעכב מעט ולתהות בפני לוי האם אין קשר בין האלימות עליה הוא מלין לבין כתב האישום שהוגש נגד אותו לוי ב-2003 על תקיפה ואיומים. יכולים היו צמד המגישים לתהות כיצד הדברים שהוא אומר מסתדרים עם דרישתו, על פי כתב האישום, מאבי סמובסקי, מנכ"ל הקבוצה דאז, שיצלצל לליאור שחר "ויודיע לו שלא יעז להגיע לאיצטדיון. אם יגיע, אני אשבור לו את הראש".

חבל, זו היתה הזדמנות בלתי רגילה מצדם של אילדיס ונבו לשאול את לוי מדוע נכנס לחדרו של אותו שחר, תלש את אחד השלטים מהקיר, שבר אותו וזרק לפח. יכולים היו אף לדרוש בשלומו, שהרי בעקבות אותה תקרית ישב לוי במעצר בית ושוחרר רק בתנאים מגבילים. חבל, באמת חבל. שהרי שבועיים לפני אותו מקרה הוגש נגד לוי כתב אישום בפרשה אחרת, שבה הואשם כי יחד עם עוד שלושה אנשים תקף עובד ציבור, וטרינר העיר ראש העין, בנסיבות מחמירות, איים והסיג גבול. גם על פרשה זו היו יכולים לדסקס בעניין רב.

אבל צמד המגישים לא מצא לנכון להציב בפניו מראה, או אפילו סתם חתיכת זכוכית, והסתפק בקביעה: "אבל לא בגלל זה אתה פורש".

ודני לוי ענה: "לא נהנה, מהכדורגל אי אפשר ליהנות".

3. מה אתה אומר

כמובן שגם בכך לא נסתם הגולל על הראיון וצמד המגישים יכול היה לגרום למרואיין להזיע מעט כבר בהזדמנות הבאה. אומר דני לוי: "יש לנו מזל אחרון בכדורגל שהיושב ראש שלנו זה אבי לוזון. אבי לוזון הוא איש כדורגל, הוא בא ממכבי פתח תקוה, הוא כל החיים שלו היה בכדורגל, הוא איש חזק... אם לא היה אבי לוזון, היה נגמר לגמרי הכדורגל".

ובכן, בשלב זה יכולים היו צמד המגישים להפנות אותו למשפט שאמר ב-14 באוקטובר 2010 כחלק ממסיבת עיתונאים קומית, במהלכה הודיע שהפועל פתח תקוה לא תעלה למשחק מול מכבי פתח תקוה בשל עוול שביצע תובע ההתאחדות (מיותר לציין שהקבוצה הופיעה למשחק): "הכדורגל גם ככה מת, בגלל ההתאחדות לכדורגל. אם לוזון לא יעיף אותם (את תובע ההתאחדות, א"ע), אנחנו בבעיה קשה מאוד".

גם תגובה אחרת שלו במהלך הראיון - "אני אומר דברים הכי קשים, הכי כואבים, זה עושה לאנשים לא טוב, אבל קשה לנצח את האמת" - יכולה היתה להיתקל בתימהון מסוים מצד המגישים ובהפנייתו לפנינה הלשונית שסיפק באותה מסיבת עיתונאים: "כל ראשי הקבוצות בארץ אימפוטנטים ולא גברים", או למקבילתה האלגנטית יותר: "אתה כל הזמן מזיין אותנו, תתבייש לך" (לשופט חיים יעקב בשנת 2000).

אבל גם הזדמנות זו פוספסה ובמקומה נרקמה השאלה המהדהדת: "מה אתה אומר?".

מה אני אומר? אני אומר שבקרוב, כשפרוספר אזגי יגיע לאולפן, תהיה לצמד המגישים הזדמנות לשקם במשהו את כבודם העצמי.

הבהרה | האם אני "אוהד ארסנל"?

ובכן, האם אני אכן "אוהד ארסנל"? ככל הנראה לא. כך לפחות הובהר לי במהלך השבוע החולף. ההבהרות הגיעו בעקבות כמה שורות שכתבתי בשבוע שעבר ושעסקו בעובדה שבמהלך המשחק מול ברצלונה היו רגעים שרציתי שברצלונה תכבוש ואף תנצח.

בעקבות הדברים נשלחו מספר מיילים, ואף נערכו כמה שיחות טלפון, שקו אחד מחבר ביניהם: "אינך אוהד ארסנל". הוסבר לי שהשימוש במלה "אוהד" אינו לגיטימי במקרה זה, ושהמושג עצמו לא רחב דיו כדי להכיל תופעה מוזרה שכזו, שעמוסה במאפיינים סותרים ובניחוח בוגדני. איתי מלר כתב לי מייל אותו קינח ב"אגב, אתה לא אוהד ארסנל. אולי אתה סתם נמשך לאידאולוגיה, אבל אתה לא אוהד".

די אוהד את ארסנל (תצלום: רויטרס)

הייתי רוצה לדעת מה בדיוק נדרש כדי להיחשב "אוהד". האם נדרשת ממני מנה מסוימת של השקעה, כזאת שניתנת למדידה, על מנת להעניק כרטיס מועדון? האם יש למעניקי כרטיס המועדון אפשרות לשקלל את היסטוריית האהדה שלי ואת ההתרגשות הפנימית שאוחזת בי, כשהם בודקים אם אני ראוי להיחשב אוהד?

באופן אישי אני חושב שאפשר לאהוד בכל מיני צורות. הצורות הרי לעולם קשורות למידת ההשקעה הנפשית של האוהד ומובן מאליו שכל השקעה לגיטימית. אני חושב שליבת הקהל, אותם "מנהיגי יציע", אוהדים קבוצה על פי קריטריונים של התאהבות, על הטוטליות וסערות הנפש הכרוכות בה. אני לעומת זאת נמצא מזמן בשלב האהבה, זו שכרוכה בהרגל שעטוף בחיבה ותחושת נוחות. הסיבות לכך קשורות בגיל, במצב הנפשי וכמובן במצב המשפחתי. אם הייתי נדרש לנסח קריטריון אהדה, הייתי קובע שעל האוהד להרגיש שהוא אוהד את הקבוצה. אני מרגיש שאני אוהד ארסנל. די בכך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#