ישראל - גאורגיה: משפט שדה

אודי שרבני, משפט שדה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אודי שרבני, משפט שדה

1. תפאורה

לא ארפה מהתפאורה, גם לא במשחק השני. היא חלק מהמשחק, היא שריקת הפתיחה שלא תלויה בזמן ובמקום. והנה, רצון כולם התקיים (בלומפילד), אבל מלבד המשטח המעולה וההד שמייצר גג היציע, דבר לא הזכיר הפקת אירוע. למה גם בזה אנחנו עדיין באסיה? כרוז עם מבטא שכולו פארודיה על ישראלי בחו"ל, ערסיאדה מוסיקלית ("כי זה מה שהעם רוצה"), דגל ענק מפוקסל שנראה כמו וילון אמבטיה, ובעיקר קרחות ביציע שמתחרות בזו של קצבאיה. זהו בלוז לכחולי המדים

2.מחצית ראשונה

הנבחרת התחילה טוב, אבל זו היתה רוח גבית שנבעה מהמשחק הקודם, ובדיוק משום כך היא נחלשה. כי כמה אתה יכול לסחוב את שאריות המשחק הקודם? באיזשהו שלב היה נדמה שמיד נבקיע, אבל אלה לא היו החמצות אלא "מצבים". מה זה אומר? זה אומר שלא היו שחקנים שממגנטים את הכדור אליהם באותן התקפות, שיודעים היכן הוא ייפול, שמחשבים את המסירה השלישית. שלא כמו "מבצע סבתא", ישראל במחצית הראשונה לא התחילה הכי מהר ולאט לאט הגבירה, אלא התחילה הכי מהר ולאט לאט העבירה לניוטרל בירידות

3. ואז

ואז טל בן חיים (לא ההוא שהולך לחדר כושר) הבקיע. והנה, ישראל שיחקה את ההווה שלה, לא רוח גבית ממשחק קודם ולא נעליים. הגול נבע מהצטרפות שחקנים ובעיקר משני שחקנים במקומות נכונים. אם במחצית הראשונה כיאל היה בעל כורחו בונה המשחק, אז במחצית השנייה ורמוט נכנס, בוזגלו הוסט לשמאל ובן חיים תיפקד כחלוץ. מי שמאמין לא מפחד? גם, אבל בעיקר - מי שמצטרף לא מתגונן

4. סיום

אבל מעל לכל היה זה ניצחון שמעל לניצחון במגרש: הניצחון הרוחני. אירועים טראומתיים על כתפינו, המחשבה שמרחפת מעל כל משחק היא שיבקיעו לנו גול. כל "אולה" מהקהל הוא מוקדם מדי, כל מסירת עקב שחצנית מדי, כל חישוב משחקי הנבחרות האחרות הוא חרקירי למוד ניסיון. אבל לא, הניצחון הושג. אם נעלה, מה יגידו אזובי הקיר? האם הפרשנים לא צדקו? הם צדקו. כלומר, הם צדקו, לא צדקו וגם לא לא צדקו. סך כל האפשרויות. ועכשיו, למען השם, אפשר להגיד "גרוזיני" ולא "גאורגי"?

פסקול המשחק: "In My Head", Queens Of The Stone Age

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ