בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יכול להיות שיורם ארבל בסך הכל ניסה להביע מיאוס מהחנק הממלכתי בישראל?

תגובות

1. קפוצי הישבן

הסיפור הפחות מעניין ב"פרשת יורם ארבל" הוא ההשעיה עצמה. זו היתה השעיה סמלית, שנועדה לספק כמה צופים קפוצי ישבן שמכירים את מספר הטלפון של ערוץ 10 בעל פה, ושבכל פעם שמישהו אומר משהו שמזכיר להם את הקפיצות שלהם, הם ממהרים לחייג ולהתלונן.

כשיורם ארבל הקדיש חלק מהשידור לענת קם, קפוצי הישבן מיד ראו בכך עלבון אישי. מדוע עלבון אישי? כי ענת קם "בוגדת"; ה"נבגדים" הם אנחנו; ארבל תומך ב"בוגדת"; ארבל נגדנו; איפה הטלפון?

קפוצי ישבן תמיד מחלקים את העולם ל"אנחנו" ו"הם". קפוצי ישבן תמיד בטוחים שה"אנחנו" צודק וה"הם" טועה. הם כל כך בטוחים בכך, שאינך יכול שלא לחשוד שהם כל כך לא בטוחים בכך. ולכן, כשמישהו אומר משהו שמערער באיזשהו אופן את ה"אנחנו" שלהם, הם מיד נעלבים, כלומר פורחים, כלומר קופצים על ההזדמנות להוכיח את קיומם, את צדקתם, ואם לדייק: את הצדקת קיומם. כן, עד כדי כך הם מרגישים שקופים.

את קיומם/אי קיומם הם מוכיחים בכל מיני דרכים, אבל אחת הפופולריות ביותר היא איום בהכחדת קיומם של האחרים. במקרה זה, יורם ארבל וערוץ 10. מה שהם עושים זה שימוש באיום הכלכלי המוכר: אם לא תשעו/תפטרו/תעיפו - כלומר, תעלימו - את ההוא שלא אוהב אותנו/לא חושב כמונו, לא נביט בכם, כלומר לא יפרסמו אצלכם, כלומר לא תעשו כסף, כלומר תפסידו כסף, כלומר תקרסו, כלומר תיעלמו. עכשיו תחליטו: הוא או אנחנו, כלומר אתם.

אז ערוץ 10 השעה את יורם ארבל ליומיים, שזה כמו להורות לו לא לאכול בין ארוחות, וקפוצי הישבן שחררו במעט את אחיזתם. כמובן שכעת הם יעקבו אחר שידוריו של יורם ארבל באוזן כרויה, כשפנקס קטן לצדם, וכל מעידה קטנה שלו תקפיץ את ישבנם הקפוץ למכשיר הסלולרי הקרוב.

ברקוביץ' וארבל. תצלום מהטלוויזיה: ערוץ 10

2. פעולה הומנית

מה שכן מעניין בכל הסיפור הוא הצורך של יורם ארבל להקדיש חלק מהשידור לענת קם. מדוע הוא עשה זאת? על פניו, משום ש"בחורה ישראלית שעשתה מעשה נורא ואיום, ואפילו יותר מזה, יושבת סגורה בביתה כבר שנה, בצו כמובן. איך היא מעבירה את הזמן? היא אוהבת לראות כדורגל. אז לבחורה הזאת אנחנו נקדיש חלק מהשידור, כי מי שאוהב כדורגל - מגיע לו".

כלומר, בראש של ארבל עברה מחשבה פשוטה יחסית: יש בחורה שיושבת הרבה זמן בבית, די מסכנה מהבחינה הזאת, היא אוהבת כדורגל, היא בטח צופה במשחק, אז בואו נקדיש לה את השידור. זאת אומרת, הקדשת השידור לענת קם אמורה להקל במשהו על המצוקה שלה, על הבדידות, על תחושת הקלסטרופוביה, על העובדה שהיא "יושבת סגורה בביתה כבר שנה".

מה שארבל רצה לעשות זה לגרום קצת נחת למישהי שסובלת. בכוונה או שלא, הוא ניתק את כל האסוציאציות הפוליטיות שקשורות לדימוי "ענת קם" ותרם פעולה אנושית קטנה של נחמה. הניתוק הזה, שבישראל אינו מקובל ולעתים אף עולה ביוקר, הוא שגרם למהומה.

ענת קם בבית המשפט

ברגע שארבל הפקיע את ענת קם מהדימוי "ענת קם", הוא עורר את זעמם של קפוצי הישבן. כלומר: ברגע שארבל אמר שברגעים אלה ענת קם היא בסך הכל בחורה מסכנה שאוהבת לראות כדורגל, הוא הקפיץ את כל אלה ששואבים את טעם חייהם מעולם הדימויים, זה שבתוכו "ענת קם" היא אחד ממקורות האנרגיה המשמעותיים ביותר. מה שארבל עשה זה להתייחס לאדם כאל אדם ולא כאל תמונה, דימוי, סמל. ארבל הרגיש כאב ובאופן אינסטינקטיבי רצה לרפא אותו.

ההתייחסות המצמצמת הזאת ביחס לענת קם היא למעשה פעולה הומנית, אנושית. אלא שהצד השני של ההומניות הזאת הוא העובדה שבאותו רגע הרגישו מאות אלפי אנשים בישראל כי צמצמו להם באופן משמעותי את היקף המחשבות, את היקף הכעס, ובאופן עקיף את היקף הקיום. המשמעות האמיתית של תחושת הצמצום הזאת היא שמאות אלפי אנשים בישראל מתקיימים באופן מנטלי על חשבון עולם חיצוני של דימויים, סמלים ותמונות. באופן פרדוקסלי, אני מניח שחלק ניכר מהם מאמין בדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה".

3. אף על פי כן

אז למה היה ליורם ארבל צורך להקדיש חלק מהשידור לענת קם? גם אם מניחים שבאופן מודע הוא לא רצה להרגיז הרבה אנשים קפוצי ישבן, אני מניח שבאופן לא מודע הוא כן רצה להרגיז הרבה אנשים קפוצי ישבן. כי ארבל, הקול הממלכתי המזוהה ביותר ביחס לשידורי ספורט, ידע היטב שבין הדימוי "ענת קם" לבין המשפט "נקדיש חלק מהשידור" מהבהבים אינספור אורות אדומים.

הוא מספיק זמן בתחום כדי לזהות סכנות ממלכתיות כאלה. ולמרות שידע, אמר. ולמרות שזיהה, הקדיש. כלומר, אחרי כל הסייגים שהונחו לפניו, הוא עשה את הפעולה. הוא החליט להניח מטען ולפוצץ. זה מה שיורם ארבל בעצם אמר: "חברים, תעשו לי טובה ותרחיבו קצת את הכלוב הזה שבתוכו אני מתנועע כבר עשרות שנים. נהיה פה צפוף, מלחיץ, מפחיד. תזוזו קצת, תנו מקום, תנו לחיות".

הוא השתמש בענת קם, כי גם לה צפוף בבית, גם לה נמאס מהכלוב, גם היא מפחדת. הוא ניתק אותה מהפוליטיקה כדי להגיד משהו על הפוליטיקה. כדי להגיד שאפילו הממלכתיות מרגישה קצת חנוקה בארץ הזאת. כלומר, שהרוב מתחיל להרגיש כמו מיעוט. הוא בעצם דיבר על שלטון הישבן הקפוץ. זה שאחר כך הרים טלפון לערוץ 10.

בקרוב על המסכים | התכנית הבאה: "כהן ושרף"

בכל פעם שמושיבים את שלמה שרף ליד שגיא כהן באולפן אחרי משחק כדורגל חשוב, אני מרותק למסך. זה קרה ב"חדשות הספורט" ביום שלישי אחרי ישראל - גאורגיה, ולא יכולתי להוריד את העיניים. שרף אמר כמה מלים על הנבחרת, כלומר נגד לואיס פרננדז, ואז הגיע תורו של כהן. כהן אמר דברים מהם השתמעה מחמאה לפרננדז. שרף ישב בצד וסבל. הסבל הפך לכעס, והכעס מיד תורגם לתגובה.

מה שמרתק בתגובה הוא לא הטקסט, אלא שפת הגוף של שרף. שפת הגוף של שרף מלמדת שהוא רוצה לפגוע בכהן, ממש להרביץ לו. הוא כמובן לא יכול, אז הוא מסתפק במלים ובגוף שלא מפסיק לזוז. כהן יושב לידו כאנטיתזה: גוף דומם ופרצוף רגוע. הוא מבין שזה מה שגורם לשרף להתפוצץ עוד יותר.

המרחק המנטלי בין שרף לכהן הוא כה עצום, שבכל פעם שאתה רואה אותם קרובים פיסית זה לזה, נוצרת תמונה אבסורדית. האבסורדיות היא שבאותו חלל קטן יושבים זה לצד זה שני עולמות שונים. האבסורדיות הזאת מייצרת מתח עצום שחייב להתפרק. מתח שחייב להתפרק זה מתכון לעניין, עניין הוא מתכון לתכנית טלוויזיה. "כהן ושרף", הנה משהו שלא הייתי מחמיץ.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#