בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוטוביוגרפיה של כדורגלנים: משחק עומק

כשהן לא מוגבלות לסקירת קריירה משמימה, שבחים לקולגות וסגירת חשבונות עם מאמנים, אוטוביוגרפיות של כדורגלנים יכולות לרתק

תגובות

"זה היה קוקאין, 100%, שהוריד אותי על ברכיי. כבר רוקנתי 100 כוסות בירה ושפכתי כמה מיליונים על הימורים, אבל זה היה כלום, לא משהו שיהרוג אותי. קוקאין לקח את חיי למשך עשרה חודשים וכמעט חיסל אותי. ההתמכרות היתה כל כך קשה עד שהייתי חוזר הביתה מאימון, מסיט את הווילונות ויושב בחושך, שתי ערימות אבקה לבנה לפניי, בטלוויזיה העמוד של מירוצי הכלבים והיד על הטלפון עם חיוג מהיר לסוכן ההימורים. הימרתי והסנפתי שורה, הימור והסנפת שורה, הימורהסנפתשורה, הימורהסנפתשורה, הימורהסנפתשורה, הימורהסנפתשורה".

הדובר הוא פול מרסון, כוכב ארסנל, אסטון וילה, מידלסברו, פורטסמות' ונבחרת אנגליה לשעבר. זהו תיאור התהום אליה הידרדרו חייו והקריירה שלו. "How Not To Be A Professional Footballer" ("איך לא להיות כדורגלן מקצועני") הוא שם האוטוביוגרפיה שלו, שיצאה השבוע לאור ושני פרקים ממנה פורסמו ב"טיימס".

מרסון מתאר כיצד נכנע והתמכר לאלכוהול, הימורים וסמים, והקטע לעיל אינו המזעזע ביותר. הוא מספר בכנות על היום בו שלח את אשתו לבית החולים כאשר נתקפה צירי לידה ונותר בבית להמר במשך שעות; או על המשחק האהוב עליו ועל פול גאסקוין - גמיעת יין ובליעת כדורי שינה, כשהמנצח הוא זה שנותר ער. בנס הם נותרו בחיים.

היו זמנים בהם אוטוביוגרפיות של ספורטאים לא כללו גילוים שכאלה. בדרך כלל היה מדובר בספר נוסחתי, של כוכב על סף פרישה המתאר את ילדותו - פרק על קבוצות הנוער, פרק על הקריירה, פרק על המשפחה ופרק על כמה שחקנים שהוא מעריץ. השפה היתה דלה, לא היה קו סיפורי, והעלילה, אם להיות נדיבים, נעה ממשחק למשחק, מאליפות לעונה סתמית ועד לפרישה ולתודות בעמוד האחרון.

הז'אנר הזה לא נעלם לחלוטין. וויין רוני פרסם ביוגרפיה כבר ב-2006, בגיל 21. הנה דוגמה לפרי עטו, כאשר הוא מתאר את חדר המשחקים במלון הנבחרת בבאדן באדן, גרמניה: "הוא היה עצום והיו המון דברים שניתן לשחק בהם - טניס שולחן, סנוקר, משחקי וידאו רבים ושאר דברים. זה נראה כמו אולם משחקים. הכי אהבתי את הגולף"; "ביום החופשי פגשתי את קולין. הלכנו קצת והיא נתנה לי מתנה - שעון רולקס. על גבו נחרט: 'לוויין, בהצלחה בגביע העולם. באהבה, קולין'. זה היה נחמד".

לחיי החורגים מהתבנית

ספרי הז'אנר הזה יוצאים בדרך כלל לקראת חג המולד, ומשמשים כמתנה עבור ציבור חובבי הכדורגל. חלקם הופכים לרבי מכר, אבל מי יודע כמה מהם רבי קריאה. לרוב הם עוברים כמתנה מיד ליד, כמו בקבוק יין, עד שמוצאים עצמם בחנויות יד שנייה במחיר של פאונד בודד.

נדמה כי בשנים האחרונות הפך השוק למעניין יותר. לא מעט עיתונאים מצוינים שותפים לכתיבת הספרים, וניכר ניסיון לייצר עניין וכתיבה טובה. "מדובר במשכורת יפה מאוד תמורת עבודה שברובה היא הקלדה", אומר עיתונאי אנגלי שמתפקד גם כסופר צללים, "אתה לא נדרש לאיכות או להשקעה, רק לאספקת מספר מלים. לעתים זה קשה יותר. מדובר בכוכבים מפונקים ועצלנים, שמנהלים את התקשורת אתי דרך סוכנים. היו מקרים שכמעט נסעתי מאות קילומטרים לפגישה ורק ברגע האחרון גיליתי במקרה שהכדורגלן ביטל אותה ולא טרח להודיע לי".

הביוגרפיה של סטיבן ג'רארד לא צפויה לזכות בשום פרס ספרותי, אבל היא קולחת, מספקת מידע ומשקפת את נקודת המבט הכנה של קפטן ליוורפול. עדיין יוצאים לאור ספרים מיותרים לגמרי, כמו זה של אשלי קול (שלפחות סיפק שורה אלמותית אחת: "כמעט התהפכתי כששמעתי שהם מציעים לי 50 אלף בשבוע בלבד"), אבל מעת לעת מופיע ספר שחורג לגמרי מהתבנית. אוטוביוגרפיה כזו לא כוללת רק שבחים לשחקנים גדולים ששיחקו לצד הכותב או סגירת חשבונות עם המאמן שגמר לו את הקריירה.

ספרו של טוני אדאמס על מאבקו באלכוהוליזם, לצד תיאור הקריירה המרתקת שלו בארסנל ובנבחרת אנגליה, הוא מהטובים בתחום. כמוהו גם ספרו של טוני קסקארינו, חלוץ בינוני למדי שידע שהוא כזה. "Full Time" מתאר את הקריירה של קסקארינו בצלו של "קול קטן", הכינוי אותו העניק לספקות ולחוסר הביטחון שכרסמו בו במשך השנים. הוא מתאר כיצד צבע את שערו כדי להיראות צעיר יותר. גם כשקסקארינו מספר על התפנית הגדולה בחייו בגיל 31, אז החל להתנהג כמקצוען ובמפתיע החיה את הקריירה שלו בצרפת, הוא חולק עם הקוראים את אנוכיותו ואת הכאב שגרם לקרובים לו עם הפיכתו לכוכב.

הספר נכתב יחד עם העיתונאי פול קימאג', יצא לאור בשנת 2000 והפך לאבן דרך בתחום. קסקארינו אולי לא היה כוכב גדול, אבל הוכיח שהאיכות של ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות אינה תלויות בתארים ובהבקעת שערים, אלא בכנות, בהעזה ובכתיבה ראויה.



'הסיפור עד כה', וויין רוני


'מכור', טוני אדאמס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#