בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעיני המתבונן: לאלף את וויין רוני

להתייצב מול המצלמה ולקלל, לחגוג שער בהסרת חולצה. ברגעי השיא במגרש נחשף הפן החייתי האחרון שנותר לאדם. בדרך להפיכת הכדורגל ממשחק שכונתי למוצר סינתטי ושטוח, גם היצר הזה בסכנת דיכוי

תגובות

1. לא להשחית את הילד!

וויין רוני הורחק משני משחקים בגלל שכאשר המצלמה נצמדה לפניו, הוא צעק כמה מלים שכללו הטיות שונות של "פאק". "פאק" בעברית זה משהו כמו "לכו תזדיינו". אם כן, מה שקרה זה שרוני כבש שער מול ווסטהאם (כלומר מול אברם. תענוג) וצעק לעבר כל מי שרואה אותו "לכו תזדיינו". פעמיים "לכו תזדיינו". אני אישית לא נפגעתי, אבל מתברר שהיו כאלה שכן. תמיד יש כאלה שכן.

מדוע הוא בכלל צעק "לכו תזדיינו"? ככל הנראה בגלל שהוא כועס. על מה בדיוק הוא כועס? קשה לדעת. ייתכן שזו הילדות הקשה שמבצבצת בכל רגע של התפרקות, ייתכן שצלמי הפפראצי ממררים את חייו, יכול להיות שבאותו בוקר נשפך לו חלב על העציץ האהוב עליו. מה שלא תהיה התשובה, רוני צעק "פאק" ברגע של אקסטזה. הוא לא חשב על מה שהוא עושה, הוא פשוט עשה. זו היתה פעולה אינסטינקטיבית, ראשונית, חייתית.

וויין רוני מבין מה עליו לעשות: לסתום לעצמו את הפה (תצלומים: רויטרס)

כאשר רוני עוצר את הכדור באופן אינסטינקטיבי, בועט בו בחייתיות, שורף את המגרש מלמעלה למטה כילד מתלהב - כולם מוחאים כפיים. כשבצד השני של אותה ילדותיות, של אותה אינסטינקטיביות, נצמד רוני למצלמה וצועק "לכו תזדיינו" - הוא מושעה.

מטרת ההרחקה היא לשלוט באקסטזה של רוני. כלומר, לקבל בעלות גם על החלק החייתי הבסיסי ביותר שלו, זה שמתגלם ברגע האורגזמה, בעת כיבוש השער. רוני הוא למעשה חיה שיש לאלף: ניקח ממנה את הכוח והמהירות ונקלף ממנה את מה שעלול לפגוע בנו. רוני הוא דוגמה לאופן בו כוח/כסף מביית יצר, חייתיות. פרשת הקללות עלתה לו בהופעה בתכנית טלוויזיה לילדים.

הרצון לשלוט באותה שנייה בה מתפרץ חלק אותנטי - כועס, עצבני, אלים - של אדם, הוא כוחני הרבה יותר מהאינסטינקט שרוני מייצג. הצורך לשלוט גם באורגזמה של בני אדם - כלומר, בחלק החייתי האחרון שנותר ברשותם - הוא הכיוון העקרוני אליו צועד העולם המתורבת.

מי שמוליך את העדר הוא בעיקר "מוסר המשפחות" - המוסר שאמור להתאים באופן מוחלט לצורת הקיום הפופולרית ביותר ולכן בעלת המשאבים הגדולים ביותר. כשרוני צועק "לכו תזדיינו", האמא והאבא חוששים שהילד "יושחת", ולכן הם מבקשים לבטל התנהגויות שכאלו. הם מבקשים לקבל "מוצר" - כמובן שמוצר, זה כבר מזמן לא כדורגל - שיש בו רק צד אחד של אותה חייתיות, הצד הלא מאיים שלה.

כך למעשה מוכחדת החיה והופכת לבן אדם מתורבת, שדוחק את ה"רע" מעליו וסוגד לאיזשהו "טוב" ריק. זהו טוב נטול תוכן, שהופך לדבר היחיד אליו יש לשאוף, וכולל עוד אינסוף קלישאות שלבסוף מתנפצות באקט אכזרי ואלים, המאזן את החד צדדיות הסינתטית שהושגה.

2. ביות = קוקטיילים

גילום נוסף של אותה שליטה אובססיבית בחייתיות אפשר לאתר בחוק שאוסר על כדורגלנים להוריד חולצה לאחר כיבוש שער. השאלה כמעט מביכה: מה כל כך מטריד את פרנסי הכדורגל העולמי בגוף חשוף? מה קרה, הם מבואסים שלהם אין קוביות בבטן? התשובה קשורה לרוני: המשמעות של הורדת החולצה היא פריקת עול, הצגת הגוף לראווה קשורה להתנהגות יצרית, והשילוב בין פריקת עול ליצריות מפחיד בני אדם מתורבתים.

הסיבה לכך שפריקת עול ויצריות מפחידות בני אדם מתורבתים, היא הזיכרון. בני אדם מתורבתים זוכרים היטב שהצליחו להשתלט על החיה - במידה מסוימת להשמיד אותה - בדרכם למעלה ההיררכיה. רק בזכות העובדה שהצליחו לביית את החיה, הם זכו בכוח שיש להם כרגע, הכולל את הקוקטיילים האלה שקופמן מדבר עליהם כל הזמן.

לכן, ברגע ששחקן מוריד חולצה, הוא מזכיר לאנשים המתורבתים - מישהו אמר ספ בלאטר? - שהשליטה שלהם תלויה על בלימה; שבעיקרון, אם היינו מודדים כוח מול כוח - בלי שימוש במתקני גרעין עלומים בדימונה - ברור שהחיות היו לוקחות את הכוח לידיהן. כששחקן כדורגל מוריד חולצה, הוא למעשה אומר: ספ ידידי, אף פעם אל תשכח שאם היינו נכנסים עכשיו לכלוב, אתה ואני, ספק אם התמיכה של מר לוזון היתה עוזרת לך.

3. עולם של בקהאם וסטרן

מה שמטריד במיוחד בשתלטנות המתורבתת הזאת, הוא המרחק העצום שנוצר בין הכדורגל כמשחק שכונתי שלווה באינספור "לכו תזדיינו" והורדות חולצה - כלומר, ביצריות אמיתית - לבין המוצר הסינתטי העתידי אליו שואפים להגיע.

הכסף, שכמטרה הוא ללא ספק התגלמות הטומאה, לוקח את החיים והופך אותם לשטוחים וחד צדדיים באופן מביך. "מוסר המשפחות", שמקדם ערכים מנותחים פלסטית ומוכן לשלם עליהם כסף רב, מוחץ בעקביות את הבליטות והשריטות של הקיום לכדי פוסטר סמי-מפגר של בקהאם מחייך לכל העולם, כשלמעשה הוא לא מחייך לאיש. הספורט, מהמטאפורות המזהירות ביותר ליצר שעודן, עובר עוד ועוד השטחות כדי שיוכל להיבלע על ידי איזושהי "משפחת בריידי" גנרית, שבינה לבין רוני אין שום קשר, מלבד הקשר שנוצר כדי להשתלט על עוד חלקה לא מתורבתת.

על כך, ועל עוד כהנה וכהנה ניסיונות אלימים לביית את היופי שבחיה (ע"ע דייויד סטרן), לא נותר לי אלא להתקרב למצלמה, להצמיד פרצוף ולצעוק: "פאק יו!!!!!!!!".

מרגיש במונטה קרלו | לא רק פדרר

כמה טוב לדעת שטורניר מונטה קרלו משודר. כלומר, שגם טורניר מונטה קרלו משודר. שאפשר לראות אותו גם בישראל. שאפשר לראות אותו בישראל למרות שדודי סלע או שחר פאר לא בתמונה.

גם הוא (עדיין) פה. אנדי מארי (תצלום: AP)

כמה טוב לדעת שהחל בשעה 11:30 ועד הערב, אתה יכול לפתוח טלוויזיה, ללחוץ 54 בשלט ולהיחשף לטניס. לסתם טניס. לא לגראנד סלאם, לא לאורגזמה לאומית של גביע דייויס, אלא לסתם משחק בין ז'יל סימון לאלברט מונטאנס. או לסתם משחק בין ג'ו-וילפריד צונגה לאיוון ליוביצ'יץ'. כלומר, טניס בין סתם שחקנים טובים, לא סופרסטארים.

אני חושב שזה לא רק צ'רלטון, אלא גם ערוץ הספורט. וזה לא רק מונטה קרלו, זה גם טורניר מיאמי. וזה לא רק טורניר מיאמי, זה גם אינדיאן וולס. כלומר, זאת נראית כמו שנת מפתח בכל הקשור לתרבות הטניס המשודרת: לא עוד קפיצה פופוליסטית על העגלה של ווימבלדון, לא עוד הסתפקות ב"בחורינו הטובים" ברמת השרון, אלא הבנה שמדובר בענף ספורט נהדר, שנמצא בתקופה טובה במיוחד, ושכדאי לאפשר לאנשים לקבל חלקים מרכזיים שלו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#