בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האינסטינקט הבסיסי של שלמה שרף

שלמה שרף הוא פרשן שאומר מה שהוא חושב ולא מה שמצפים ממנו לחשוב. לפעמים יש בזה חן, לפעמים זה מעורר בחילה

תגובות

1. יפה ומכוער

שלמה שרף הוא אוסף של רפלקסים שמחוברים בחוט דק במיוחד של תודעה. הוא מחווט באופן סמי-אוטומטי לאינסטינקט ששולט בו. המלים שיוצאות לו מהפה הן תדרים קבועים שנפלטים באופן פבלובי בתגובה לגירויים שמקיפים אותו. מסיבות שאינן ברורות, התודעה מתערבת רק לעתים רחוקות בתהליך הזה. גם כשהיא כבר מתערבת, היא אינה דומיננטית במיוחד. לרוב היא מאפשרת לקופסת הרפלקסים "שלמה שרף" לפעול בצורה טבעית, נטולת מנגנוני בקרה. זה מה שיפה בשלמה שרף. זה מה שמכוער בו.

2. על היפה

מאחר שהכיוון העקרוני של הטלוויזיה הוא ניסיון חנפני ללכוד את תודעת ההמונים כדי להרוויח כמה שיותר, קופסת הרפלקסים "שלמה שרף" היא מעין אנומליה, מאובן מתקופות שבהן אפשר היה לדבר בחופשיות יחסית בלי לעשות חשבון למגזרים כאלה ואחרים.

שרף לא מחויב בפוליטקלי קורקט מפני שזה מושג שמניח בתוכו קפיצה תמידית בין האינסטינקט לתודעה. אדם ששולט ברזי הפוליטקלי קורקט הוא כזה שמעבד בזמן אמת את האינסטינקט שלו לכדי שפה תרבותית, "טלוויזיונית". המהלך הזה, שנועד לפנות לכמה שיותר אנשים ולפגוע בכמה שפחות, מייצר בעיקר שיעמום מנומס שכזה (ע"ע ניר לוין). שרף אינו מחויב בשום סוג של "תודעת שירות", שרף מחויב רק לאינסטינקט שלו. זאת הסיבה שהוא אומר את מה שהוא חושב ולא את מה שמצפים ממנו שיחשוב.

זה לא עניין פעוט: מרבית האנשים, בעיקר בטלוויזיה, מגישים את מה שהקהל מצפה שיגישו לו. הם בסך הכל מנסחים מחדש, לרוב בצורה מעודנת יותר, את המלים שיגרמו לצופה, כלומר לצרכן, להמשיך לצפות באותו ערוץ, כלומר להמשיך לשלם את הכסף. קופסת הרפלקסים "שלמה שרף" אינה פועלת באופן הזה, מפני שאין בה תודעה שתנחה אותה לפעול באופן הזה. קופסת הרפלקסים "שלמה שרף" מוציאה פלט מיידי, לא מסונן, בתגובה לכל גירוי שנקרה בדרכה.

כמובן שבתוך קופסת הרפלקסים יש גם חנפנות ופשטנות. הרי הרפלקסים האלה חשים כל הזמן את הסביבה, ובמובן מסוים מתוכנתים לתת לסביבה מה שהיא מצפה לקבל. העניין הוא שהפעולות נעשות באופן לא מודע וללא תיווך. הבלתי אמצעיות הזאת היא שמעניקה את תחושת האותנטיות של שרף (ע"ע איל ברקוביץ'), ולכן סוג הדיבור הזה הוא לעתים בעל ניחוח ילדותי, שלא לומר אינפנטילי.

כשאני שומע את שרף, אני מרגיש שאני שומע מעין אינסטינקט עממי, שיקוף של המון אנשים שהתקבץ בקופסת רפלקסים אחת. יש בזה חן מסוים.

3. על המכוער

את מה שעלול להיות מכוער בקופסת רפלקסים שכזו אפשר היה לראות ביום שלישי בערב, בדקה ה-87, כשאלי חכמון שרק לפנדל לטובת הפועל תל אביב ברבע גמר הגביע מול בית"ר ירושלים. השאלה אם היה פנדל או לא מיותרת - לא היה - מפני שמה שמעניין אותי הוא האופן בו מגיבה קופסת רפלקסים עממית בעלת תודעה רדומה לגירוי חזק במיוחד.

כמה מלים על אלי חכמון: בעיניי הוא שפט בצורה מדויקת לאורך כל המשחק. הוא לא טעה פעם אחת, מלבד אותה שריקה. משמעות הדברים היא שהטעות אינה מייצגת "תצוגת שיפוט" כלשהי. זו טעות בדיוק כמו ששוער טועה ביציאה לכדור, ששחקן יורד לגליץ' ברחבה וגורם לפנדל, שמאמן נרדם עם חילוף ומפסיד משחק. חכמון טעה כי אנשים טועים.

אלא שקופסת הרפלקסים "שלמה שרף" לא נועדה לתחשיבים ולא לרפלקציה, וברגעי אקסטזה אין בה רחמים. קופסת הרפלקסים פשוט פולטת את הדם החם בצורת טקסט, מקיאה לאוויר את מה שהתעכל בה במשך 87 דקות. כך, אם כן, נשמעת קופסת רפלקסים נטולת תודעה רגע אחרי גירוי חזק במיוחד: "בחיים לא, זה היה אחרי. הוא לא צודק, זה היה אחרי... זו טעות היתה לתת לשופט כזה לשפוט במשחק כזה. הוא חלש מאוד. איזה דבר זה. הוא גמר את המשחק... בושה וחרפה השופט הזה, אסור לו לשפוט, אסור לו... הוא בשיא שלו יכול להיות שופט בליגה לאומית. הוא אף פעם לא היה שופט ואף פעם לא יהיה שופט... בושה וחרפה... שיכניסו אותו למקרר להרבה זמן. אסור לתת לו לשפוט, הוא לא שופט כדורגל בכלל...".

זו בדיוק הבעיה עם אותנטיות ובלתי אמצעיות: אינך יכול לקבל רק צד אחד שלהן. זו חבילה שלמה של חוסר מודעות, וכשאתה רוכש אותה, אתה מקבל על עצמך את האפשרות שהיא תקיא עליך ברגע של ריגוש אינטנסיבי. שלשום הרגשתי את הקיא על כל הפרצוף.

4. רפלקסים נכונים

אני רוצה לסיים דווקא בדקה ה-63. זו הדקה שבה משה בן לולו מבית"ר קיבל כרטיס צהוב שני והורחק. קופסת הרפלקסים "שלמה שרף" הגיבה באופן הבא: תחילה פלטה תדר מוזר ("אה... קודם כל, אתה יודע מה... אה..."), לאחר מכן התיקה את הזעם לכיוון המאמן ("רוני לוי היה צריך להחליף אותו למה היה לו צהוב. תחליף שחקן, תחליף"), ולבסוף החליטה להתמקד בקורבן עצמו, בן לולו. להלן הדיאלוג עם יורם ארבל:

שרף: "חוסר אינטליגנציה של שחקן קטן. אתה מבין, היום אתה מחפש את השחקנים קודם כל בעלי האישיות... שלא יבואו במשחק כזה חשוב ויקבלו את הצהוב הזה".

ארבל: "ראינו גם באירופה שחקנים עושים שטויות כאלה".

שרף: "לא הסקנדינווים... תלוי מאיפה השחקנים באים".

ארבל: "זו היתה תנועה של רפלקס, לא צריך לכעוס".

שרף: "צריך למצוא את השחקנים שהרפלקסים שלהם נכונים".

גם פרשנים עם רפלקסים נכונים צריך למצוא, שלמה, גם פרשנים.

לה מרמור | שתי שאלות

1. מישהו בצ'רלטון יכול להסביר כיצד ייתכן שטורניר שלם מועבר בשידור ישיר בכל יום במשך שעות, אבל שני חצאי הגמר לא? מישהו שם יכול לשלוח תגובה מסודרת שבה ייכתב מדוע הוחלט לשדר במשך שבוע שלם את טורניר מונטה קרלו, אבל ביום שבת, כשרפאל נדאל ואנדי מארי נפגשו לחצי גמר אדיר, שני הערוצים (ספורט 1 וספורט 2) חתמו קבע רק עם הכדורגל?

האם מישהו בצ'רלטון חושב שצופה שעקב לאורך השבוע אחרי משחקי הטורניר והתיישב ביום שבת ב-16:00 במטרה לראות את המשחק הכי גדול בטורניר, לא זכאי לקבל אותו ישר לווריד ולא בשידור חוזר ביום שאחרי?

2. אני לא מבין למה ערוץ הספורט לא משדר יותר NBA. מה בדיוק הבעיה שלהם לשדר כל יום לפחות משחק אחד מהפלייאוף? אם הבעיה היא לפתוח אולפן (כסף), שלא יפתחו אולפן. שייקחו טכנאי ויעבירו את המשחקים בלי שדר ובלי פרשן. תנו לנו את ה-Voice Over המקורי, האמריקאי, אנחנו כבר נסתדר. אם לא נבין איזו מלה, מבטיחים לשלוח מסרון בעלות שקל אחד.



תצלום ארכיון: שרון בוקוב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#