בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המגמה המעורבת של תיק המניות הספורטיבי

בחינת מצבן של הקבוצות האהובות והשנואות מלמדת כי כמו כל תיק מניות, העונה הזו יכולה עוד להסתיים באושר גדול או בדיכאון נורא

תגובות

טוב, הגענו למאני טיים. חודש, פלוס-מינוס, ונגמר הסיפור. כעת יש צורך לעשות סוג של סדר באזורים אסטרטגיים בהם אני מחזיק אינטרסים כאלה ואחרים. כמו כל ישראלי מצוי, מפת האינטרסים שלי גלובלית ומורכבת גם מאלמנטים של צרות עין ונפש מסוכסכת. אין מה לעשות, אלו החיים. בכל מקרה, להלן תיק המניות הכמעט מלא שלי.

הפועל תל אביב. בעיקרון המצב לא רע, בעיקר בזכות הקיזוז. אבל הפועל של העונה לא גורמת לי להתרגש יותר מדי. יש בה משהו מוזר, תחושה של חוסר קוהרנטיות, כאילו הקבוצה לא ממש קבוצה והעונה לא ממש עונה.

זו בעיקר תחושה אקלקטית המורכבת מהעובדות הבאות: ברמת המשחק יש כל הזמן עליות וירידות; הפוקוס לא מפסיק לעבור מהמגרש (ליגת האלופות, 4-1 על מכבי חיפה) אל מאחורי הקלעים (טביב והראל, הראל וטביב וחוזר חלילה); אף שחקן לא ממש טוב לאורך זמן; אף שחקן לא ממש רע לאורך זמן; אף שחקן טוב לא ממש רוצה להישאר בעונה הבאה; אף שחקן רע לא ממש רוצה לעזוב בעונה הבאה; וכמובן: הקיזוז.

פה ושם אף עלתה בי תחושת חיבה אסורה למכבי חיפה, שבמובנים רבים מזכירה את הפועל ההיסטורית, זאת ששוב הפסידה, ושהאוהדים שוב אוכלים את הלב, ושהחולצה הירוקה לא מציאה וכו'. מה שכן - ואם כבר עלי מוהר - ברור שבשבת המטרה מובהקת: לפרק אותם!

ארסנל. במקום שיש מודעות, אין נאיביות. וארסנל כבר מודעת לא מעט זמן לכך שבסוף המלה רומנטיקה תמיד יש איזה פרגוסון או מוריניו שמערבבים עוד תואר לארון. כך שהנאיביות התחלפה בשנים האחרונות במשהו שמזכיר יותר מבוכה, שלא לומר פתטיות.

ארסן ונגר הכחיש השבוע אמירה שיוחסה לססק פאברגאס, לפיה "ארסנל צריכה להחליט אם היא רוצה לטפח צעירים או לקחת תארים". אבל למרות ההכחשות, ארסנל אכן צריכה להחליט אם היא רוצה לטפח צעירים או לקחת תארים. ייתכן שוונגר - קשה לכתוב את זה, ובכל זאת - הוא לא האיש שצריך לקבל את ההחלטה.

ווסטהאם. על פניו - מקום אחרון, ארבעה מחזורים לסיום - המצב נראה מבטיח. לא על פניו - שתי נקודות מחוף מבטחים - אני מאוד פסימי. קשה לי לראות איך וולבס, בלקפול או וויגן, נמושות לכל דבר, יוכלו לכוחותיו המאגיים של אברהם גרנט. היעדר הידע המוקדם ביחס ל"תחת", בעיקר סגולתו הפרוקטולוגית לצאת מחורים עמוקים אליהם הוא נכנס, יעלה להן במפח נפש במחזור האחרון. חבל.

בורוסיה דורטמונד. היה לי ברור שבסוף העונה יירשם קרטוע. הכושר הבלתי מתקבל על הדעת של תחילת העונה לא יכול להימשך לאורך זמן. מה שכן, הפער הגדול שנפתח יאפשר זכייה באליפות, גם אם היא תושג בזחילה על הגחון. אסתפק בכך.

לאציו. בשלב מסוים של העונה היו לי ציפיות, כעת אין. הקשר הרגשי שלי לקבוצה - שהחל בזכות הקשר-חלוץ האורוגוואי רובן סוסה - נמצא בתהליך דעיכה מתמיד. אגב, בלי שום קשר לפן הפשיסטי של האוהדים. סתם כי לא אכפת לי יותר.

דפורטיבו לה קורוניה. גם ביחס לקבוצה הזאת לא נותר בי רגש משמעותי. אהבתי אותה פעם, כשוואלרון, טריסטן ומקאי נתנו בראש - פחות או יותר - לריאליות ולברצלונות למיניהן. בשנים האחרונות זו קבוצה שאם תשים אותה על רקע אפור, לא תוכל להבחין בה. העונה הנוכחית די עלובה. למי אכפת.

מכבי תל אביב כדורסל. המצב רע מאוד. הבג"ץ נגד שמעון מזרחי לא התקבל (בצדק: במדינה כמו ישראל, למזרחי מגיע פרס ישראל); בעיות יום הזיכרון נפתרו (בשלב מסוים נשקלה האפשרות לדחות את יום הזיכרון); ריאל מדריד זה לא רציני; פנאתינייקוס עם אובראדוביץ' זה בסדר, אבל לא מספיק.

כך שנדמה לי כי על מנת למנוע מכת צער בהמשך, עלי לקבל כבר עתה את העובדה שמכבי תל אביב היא אלופת אירופה. אם כן, מזל טוב! וכדי להפחית את הסבל הפוטנציאלי, אמשיך ואשנן לעצמי את המנטרות הבאות: בלאט עושה רושם של בחור נחמד, גם אידסון נראה אחלה, פרקינס די מסכן למען האמת. וכמובן, הלהיט העל-זמני: כדורסל משחקים בכלל ב-NBA, מאיפה הבאתם לנו את היורוליג הזה?

בוסטון סלטיקס. המצב נראה בסדר, בעיקר בזכות הסוויפ על הנודניקים מניו יורק (מה הקטע של הישראלים שאוהבים את הניקס?). מה שכן, אני לא רואה איך עוברים את מיאמי. הטענה שלי היא שראג'ון רונדו - למרות ההילולה סביבו בנוגע להגנה ולאסיסטים - לא מספיק טוב. זה נשמע כמו דברי כפירה, אבל כל עוד השומר של רונדו מקבל הוראה לעזור בשמירה כפולה על פירס/אלן/גארנט, נוצרת בעיה גדולה (קליעה מחצי מרחק ומהשלוש). הבעיה הגדולה תסתיים לצערי בסיבוב הבא.

סן אנטוניו ספרס. הקבוצה השנייה שלי, שהפכה כזאת בשנות הרעב של הסלטיקס. אני בעיקר אוהב את טים דאנקן, שלא זוכה לתהילה הראויה משום היותו איש של יסודות. אנשים נוטים שלא להעריך יסודות כי יסודות לא רואים, הם תמיד מונחים בתוך הדברים. ריחופים והטבעות, לעומת זאת, בעיקר עם חצי בורג ושאר שטויות בסגנון בלייק גריפין, כולם אוהבים.

טוב, לאהוב את השכבה החיצונית זה אנושי, ונדמה שלכך כיוון ניטשה כשקרא לספרו "אנושי, אנושי מדי" ("מלא השוק מוקיונים חגיגיים!"). אבל דאנקן זה הדבר האמיתי, מהגדולים ביותר, ונדמה שגדולתו זו הגיעה לסופה. לכן, אסיים את סקירת תיק המניות של העונה הנוכחית - אגב, תיק בינוני פלוס במונחים של השקעה/תשואה - בסטנדינג אוביישן ובמחיאות כפיים סוערות ל"ביג פונדמנטל".



גרנט, נתראה.


אידסון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#