צרפת: סלקציה, גם היום

עולם ומלואו

עוזי דן
עוזי דן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
עוזי דן
עוזי דן

"שחור, לבן וערבי", זה היה הטריקולור החדש של צרפת, כשזכתה בגביע העולם ב-1998. ההרגשה אז בשאנז אליזה והרחובות הסמוכים, כשהצרפתים חגגו עם שני מיליון איש, כי נבחרת הכדורגל, רובה בני מהגרים, מהווה כור היתוך אמיתי לצרפת החדשה, הרב גזעית ורב דתית. "אלה לה בלה", קראו כולם - בלי הבדל דת, גזע, מין ובייחוד צבע.

אך האידיליה הזו היתה קצרת ימים ואולי התקיימה רק בזכות הצלחה רגעית. פיצוץ הפרשה האחרונה מראה שהגזענות לא רק קיימת, אלא לובשת פן ממסדי ומכוער במיוחד. האומה שהביאה את המהפכה הצרפתית, שנתנה לעולם חירות, שוויון ואחווה, שכחה את האידאלים הנאצלים שלה. היא לא מתירה חבישת רעלות - כביכול מתוך כבוד לאישה, אבל בעצם מתוך פחד מהשונה והאחר, במקרה הזה המוסלמי.

וכשזה החוק במדינה הנאורה, הרי כמעט לא פלא שבכדורגל - תמיד ייצרי ולא פעם מנוהל בידי שמרנים ופוליטיקאים - זה מגיע למעשים מבישים. אפשר לדבר עד מחר על כל מיני תירוצים, על כך שהאפליה היתה כביכול רק נגד בעלי אזרחות כפולה, אבל הציטוטים שיוחסו לפרנסואה בלאקר מוכיחים כי גם הוא יודע שאין תירוץ לגזענות. בעייתי לכתוב "סלקציה" ביום השואה, אבל הדעות של בלאקר בעייתיות הרבה יותר.

ניקולא סרקוזי, נשיא הרפובליקה, דיבר אחרי המרד של שחקני הנבחרת בגביע העולם האחרון ברמז דק, אבל ברור, על "זהות אתנית" של המורדים (במיוחד שחורים), ללא ספק רמז לחוסר נאמנות של מהגרים ובניהם משכונות העוני. ברור ששחקנים כיום נאמנים פחות לדגל, לסמל ולחולצה, אבל כאשר שחקני צרפת לא שרים את ההמנון, כולל הקפטן, מסתכלים קודם כל על צבע עורם ועל דתם. אם לסרקוזי, שרוממות זכויות האזרח בפיו, זה לא נוח, אז האזרח הלבן, השמרן מצרפת הכפרית, רואה זאת ומקבל בנוחות יתרה את הבת של לה פן.

וזו הבעיה האמיתית. לא פאשיסט קיצוני שהשתחל להתאחדות חושב כך, אלא גם ככל הנראה אדם נורמטיבי ובעל זכויות כלורן בלאן. זה ששיחק בנבחרת של 98' והיה בין "הלבנים" מתוך הלבן-שחור-ערבי. עצוב, מייאש ובייחוד מנטרל תקווה שאפשר יהיה יום אחד להסתכל על דברים כאלה כנחלת העבר.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ