בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כדורגל ותזונה: הו הא מה קרה?

אוהדים נוהגים לומר שהם "אוכלים ושותים כדורגל", אבל נדמה שלאף אחד לא אכפת מה עוד נכנס להם לגוף במהלך צפייה במשחק. בסוף, איך שלא תהפכו את זה, הם אוכלים אותה

תגובות

ביום רביעי האחרון ישבתי בביתו של חבר, מבין גדול בכדורגל, ויחד עם חבר שלישי, אוהד של ברצלונה (כלומר, גם הוא מבין משהו), צפינו בקלאסיקו הספרדי השלישי של אפריל. על המגרש התפתח משחק אגרסיבי וטקטי ועל השולחן התפתחה סתימת עורקים. בעל הבית הזמין שני מגשי פיצה משפחתית. עד שהיא תגיע, מהלנו את הטעם המר של המשחק במליחותם של פיסטוקים, בוטנים, גרעיני חמניות ואגוזי קאשיו.

אחרי הכרטיס האדום השלישי ברציפות של מדריד ואחרי משולש הפיצה הרביעי או החמישי שלי, שאלתי את עצמי מדוע בזמן צפייה באלילים ספורטיבים, שגופם הוא שירה צרופה של שרירים, חן ובריאות, אנחנו מכניסים אל גופנו כמות מופרכת של פיצה שמנונית, שכוסתה בגבינה תעשייתית ובפתיתים יבשים של פטריות מקופסה ופיסות ירוקות, שבתפריט כונו בשם הבלתי הולם "זיתים". את הכל הטבענו בבירה תוססת, שזרמה בחדווה אל אויבה הגדול: הכבד.

לאחר צמד השערים הנהדר של לאו מסי, השאלה האישית קיבלה ביטוי כללי: למה אל כדורגל טוב נדבק כמעט תמיד אוכל רע?

כדי לענות, ביצעתי בעצמי הליך של בדיקת תוכן קיבה רטרוספקטיבי כדי לגלות מה אכלתי מול המסך בזמן משחקי כדורגל במשך השנים ומצאתי שם ערימות פיצוחים, חטיפים, פיצות, המבורגרים, נקניקיות וסוגים אחרים של ג'אנק. על כל אלה צריך כמובן להוסיף את מה שתקעתי במגרשי הכדורגל עצמם: צ'וריפן (נקניקיית צ'וריסו בלחמניה) במונומנטל בבואנוס איירס, בייגלה קשה עם שומשום ומלח ליד בלומפילד, בוקאטה (כריך) של שינקן בגבינת אמו בדוכנים הגזלניים של הקאמפ נואו, פיש אנד צ'יפס נוטף שמן בדרך לוומבלי, פאו דה קז'ו מנופח במרקאנה, בירה ונקניקיות בראטוורסט עצומות בחגיגות האליפות של וולפסבורג, והבטן עוד נטויה.

בעבר הלא רחוק, דיאטת השומנים הרוויים שחוגגים בטראנס בעורקים לא היתה מנת חלקם של האוהדים בלבד. הסיפורים על שחקנים מסוגו של ראובן עובד שאוכלים באמצע הלילה לאפה עם שווארמה ומתגלגלים לאימון הבוקר למחרת כבר נהפכו לחלק ממיתולוגיית הכדורגל הישראלי. בספרו האוטוביוגרפי "איך לא להיות כדורגלן מקצועני" מספר פול מרסון כיצד ניהל יחד עם חבריו לקבוצה, טוני אדמס וריי פרלור, תחרויות אכילה של פשטידות באוטובוס למשחקי חוץ. שחקני ארסנל תחת הנהגת מרסון שתו, אכלו והסניפו את דרכם לאליפות של 1991, אבל אחר כך הדיאטה הזאת גבתה מהם את המחיר והם לא זכו בתארים חשובים. המצב השתנה כאשר מנג'ר צרפתי קפדן וסגפן בשם ארסן ונגר הגיע ללונדון.

בזכות מאמנים עם מודעות תזונתית, הכדורגלנים באנגליה וגם רבים מהקולגות שלהם בישראל כבר למדו לאכול כמו שצריך, אבל נדמה שהמהפכה הקולינרית הזאת לא עברה ליציעים ולכורסאות הטלוויזיה. אף על פי שהאוהדים מעריכים מאוד את מבשלי השערים, את עניין הבישול עצמו הם לא מחשיבים. אנחנו אוכלים אוכל מטוגן, מחומם מחדש, חרוך, צלוי, מוקפץ, אפוי, מרוח, כבוש, או סתם קר. מה עם מנות בריאות וטעימות, שהכנתן כוללת יותר משני שלבים, כמו תבשילי קדרה עשירים, סלטים אסייתים בטעמים מפתיעים, ממולאים לא-חשוב-מאיזו-עדה, או אפילו פסטה פשוטה אך יצירתית?

לעתים נדמה שהכדורגל פשוט דוחה מעליו את הגורמה בכוונה תחילה. בשנות ה-90', למשל, עלתה ביקורת גדולה מאוד בקרב אוהדי מנצ'סטר יונייטד הוותיקים על הנובורישים שהשתלטו על אולד טראפורד. הסמל הגדול ביותר לכך היה הסושי שאכלו נערי הפלא של העולם הפיננסי בתאי הכבוד. רוי קין, קפטן וסמל של שורשיות, יצא בגלוי נגד אוהדי האצות והרוויח עוד הרבה נקודות לא דיאטטיות בקרב האוהדים הפשוטים של הקבוצה, הנאמנים לפיש אנד צ'יפס.

צבא האוהדים האזרחי של הכדורגל צועד על קיבתו, אבל יש מי שמנהיג אותו בדרך אל הקיוסק. חברות המזון והשתייה העשירות זיהו מזמן את היתרונות התדמיתיים של אירועי הספורט הגדולים והחליטו לקחת עליהם חסות. קוקה קולה היא "המרענן הרשמי" של המשחקים האולימפיים, מקדונלדס היא ספונסרית חשובה של גמר גביע העולם בכדורגל ויצרניות בירה חשובות מפרסמות את מוצריהן במגרשי כדורגל מסביב לעולם.

מה בין ערכי הבריאות של הספורט לסירופים מסוכרים, צ'יפס מטוגן ומשקאות חריפים? אינני יודע. כל מה שאני יודע זה שעל כל קלוריה ששורפים השחקנים על המגרש, מעמיס על עצמו האוהב ביציע או בבית 100 קלוריות חדשות. בהיעדר נתונים רשמיים של משרד הבריאות הישראלי, אני נעזר בנתונים של הקולגות האמריקאיות, שבדקו ומצאו כי אוהד הכורסה האמריקאי צורך בממוצע 2,285 קלוריות במהלך צפייה במשחק פוטבול אמריקאי: פיצה עם פפרוני, בירה, כנפי עוף, קולה וטוגנים ברוטב גבינה.

לקראת הקלאסיקו מחר, החלטתי, משהו בתפריט שלי צריך להשתנות. החלטתי ליצור קשר עם רודריגו דה לה קאייה, השף והבעלים של מסעדת "דה לה קאייה" (שממוקמת בעיירה אנרנחואס, לא רחוק ממדריד), ולברר איזה מתכון טעים, בריא וקל להכנה יכול ללוות צפייה במשחק כדורגל. דה לה קאייה ממליץ על חזה עוף מוזהב ברוטב קוקוס, כורכום ועשבי תיבול. אל הרוטב ניתן להוסיף מעט בירה וגרד של אגוזי קאשיו, כדי לשמר במנה את חוויית הצפייה הישנה.

כעת נותר לראות האם אמצא את עצמי רוכן מחר מעל הכיריים ומתבל בחדווה את האוכל המעודן של זוכה פרס מדריד פיוז'ן, או גוחן מעל הטלפון כשמבט מובס לובש את פניי, כדי להזמין עוד בצק ושומן בקופסה. מישהו רוצה להמר על התוצאה?



אוהדי כדורגל מעמיסים בחדווה ובתשלום מופקע ג'אנק רווי שומנים, שלשום באיצטדיון טדי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#