ברצלונה כאמנות | דברים שרציתי לשאול את פפ גווארדיולה

קבוצתו של גווארדיולה מעוררת תהיות: האם קיימת בחזון שלו מוטיבציה שהיא מעבר למיידיות הניצחון, כזו המשיקה למושג"אמנות"

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

התכלית המיידית של כדורגל היא כנראה אנטיתזה לאמנות. פפ גווארדיולה ואני נפגשנו כבר לא מעט פעמים במחשבותיי. בפעם הבאה, כשניפגש פנים אל פנים, נראה לי שאשאל אותו האם קיימת בחזון שלו מוטיבציה שהיא מעבר למיידיות הניצחון.

הדיבור הוא שהכדורגל של ברסה מגדיר מחדש את המשחק; שאנחנו בעיצומה של תקופה בעקבותיה יש רק לפני ואחרי ברצלונה. האם מדובר בהתייחסות למהלכים טקטיים בלבד? לשערים ששוברים שיאים? לשליטה המדהימה של השחקנים בשני צדי גופם, כאילו לא הוגבלו רק לימין או שמאל? אולי בעצם יש כאן התייחסות רחבה יותר, כזו שמשיקה למושג "אמנות"?

האם כדורגל הוא אמנות? התשוקה, המוטיבציה וההתמסרות, לצד התסכול, הקושי, הייסורים וההתרגשות שרוצים לעורר אצל הצופה - כל אלה נשמעים כמו חייו של אמן, כמו גם של כדורגלן. וישנה גם האסתטיקה. הרי אי אפשר לדבר על אמנות מבלי להתייחס לאסתטיקה, והכדורגל של ברסה הוא יפה כל כך, עד שההיבטים האסתטיים שלו יכולים להיחשב לאמנות בקלות.

אמנות, כפי שאני תופשת אותה, היא המוטיבציה של היוצר שלה והקונטקסט בו הוא בוחר להציג אותה. לכן ארצה לשאול את גווארדיולה אם בצורת האימון הייחודית שלו יש ניסיון לייצר ביקורת על צורות אימון טקטיות ומחושבות, שמכוונות רק לניצחון ולטיפוח האגו של המאמן.

פפ וברסה מעוררים תהיות לגבי כדורגל, קבוצה ומקומו של השחקן הבודד בה. אם פפ אכן פועל גם ברבדים האלה, הרי ששם הוא נפגש עם האמנות, וחוזר למגרש בו מסי, וייה ואלבס מבקיעים וזוכים באושר מיידי. כמו שחולם כל אמן להרגיש.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ