בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעיני המתבונן | מערוץ הספורט נמסר: לא אכפת לנו מכם

בין הדחתו המשמחת של קובי בראיינט להתקדמות המדאיגה של מיאמי, לא יישכח העוול הגדול: העלמתה של ליגת הכדורסל הטובה בעולם ממסכי ערוץ הספורט

תגובות

1. נקמת הצופים

בימים הקרובים תתהפך התמונה והמסך יתמלא בשידורי NBA. פרומואים מפוצצים יחגגו את הבשורה, משחקים צמודים ימקדו את תשומת הלב ועד לסיום סדרת הגמר תישכח כלא היתה העובדה שערוץ הספורט עשה עוול גדול לכל חובבי הליגה במהלך העונה ובמיוחד בתקופת הפלייאוף.

העוול פשוט: לא שודרו מספיק משחקים. היתה כמובן הפסיכוזה הקבועה שקשורה ל"ישראלי בליגה הטובה בעולם", מה שאילץ את חובב הכדורסל לצפות במשך שעות בקבוצה גרועה ובשחקן מוכשר למחצה, שנעמד על קשת השלוש ומיידה כדורים מדי 6.2 דקות בממוצע. אבל מלבד סקרמנטו, כלום. לעתים כלום שנעטף באיזה מיאמי-לייקרס בשביל הפוזה, אבל לרוב כלום שלא עטוף אלא בנייר צלופן שקוף שעליו מודבקת הודעה הממוענת לכלל חובבי ה-NBA: לא אכפת לנו מכם.

נחמד, אבל יש גם את הדבר האמיתי. כספי (תצלום: גטי אימג'ס)

מה אפשר ללמוד מכך שערוץ הספורט נהג בקמצנות כזו? שלמרות האתוס שהערוץ מנסה להחדיר - אהבת ספורט וכו' ("להיות שם כשזה קורה") - מה שעומד לנגד עיניו הוא בעיקר המאזן הכספי. את מיעוט השידורים ניתן להבין רק במונחי עלות-תועלת: מאחר שלא משתלם לשדר משחק בשלוש לפנות בוקר, כשהרייטינג נושק ל-0.2%, אז לא משדרים. אהבת ספורט היא בעיקר סלוגן תחתיו זורם נהר של דולרים, וכשהנהר דליל בפיגמנטים ירוקים, גם האהבה דוהה ונעלמת.

אבל הזיכרון אינו פראייר: מה שנדמה כנשכח בטווח הקצר, מופיע במלוא הדרו בטווח הארוך. התסכול שנצבר יחפש דרך להתפרק, וההיסטוריה מלמדת שהפורקן ייעשה בדיוק ברגע הכי פחות נוח. על רקע העובדה שבצ'רלטון משדרים כל מה שזז, ושערוץ ONE מגיע רעב לזירה, אני חושב שהחמיצות שהופגנה כלפי חובבי ה-NBA תתברר כהחלטה גרועה מאוד של ערוץ הספורט.

2. תנוחי, מפלצת

עד לעונה הנוכחית, מטרתי העיקרית היתה למנוע מקובי בראיינט זכייה באליפות. את מייקל ג'ורדן לא אהבתי (אדם אנוכי מדי לטעמי), אבל כמובן שלא יכולתי להתעלם מהיותו השחקן הגדול ביותר שיצא לי לראות, לא רק בספורט, בהכל (אם להיתלות לרגע באילנות עילגים שממליצים על חברים קרובים בוועדות פרס ישראל למיניהן). ומאחר שחזיתי בגדולתו של ג'ורדן, ולאחר כמה שנים בביצועיו הלא רעים בכלל של בראיינט, ידעתי שעלי להקדיש את אנרגיית ה-NBA שלי למניעת השוואה בין השניים.

כמובן שלנגד עיניי עמדה כל העת האויבת הגדולה ביותר שניתן להעלות על הדעת: הסטטיסטיקה, הרוצחת השקטה. היא מציבה על מסך מחשב אוסף של מספרים, שמפוררים את המציאות לרסיסים, ואותם ניתן לחבר באופנים שונים ומשונים. משמעות הפירוק וההרכבה מחדש היא וריאציה של פוסט מודרניזם: בעזרת הסטטיסטיקה ניתן לספר אינספור סיפורים, שלא בהכרח קשורים למציאות כפי שנחוותה בזמן אמת.

גם בראיינט לא מאמין שלא ראיתם את זה (תצלום: AFP)

הסטטיסטיקה היא גולם שקם על יוצרו. במקום להוות עזר שכנגד, היא הפכה לדבר עצמו. ואילו הדבר אמור להיות זה: חובב ספורט שלא ראה את ג'ורדן משחק, אסור לו להרכיב תמונת מציאות רק על פי סטטיסטיקה, מפני שהוא חסר את הדבר המרכזי שהפך את ג'ורדן לג'ורדן - וזה כמובן היותו ג'ורדן.

אלא שהמשפט האחרון נטול ערך במונחים מעשיים. לחובבי ספורט - כמו לשאר בני האדם - מותר לעשות מה שהם רוצים. ומאחר שלא חיו בתקופת ג'ורדן, או לפחות לא היו עצמוניים די הצורך כדי לגבש תמונת עולם, ואילו בבראיינט צפו בהתלהבות רבה, נוצק בהם הצורך הטבעי לקבוע כי חייהם בעלי משמעות לא פחות מהחיים של אלו שצפו בג'ורדן. את המשמעות הם ישיגו בעזרת פירוק והרכבה מחדש של המציאות: כעת תילקח הסטטיסטיקה הרצויה ותספר סיפור בו בראיינט הוא "הגדול מכולם".

לכן הוקל לי במעט כשהלייקרס נבעטו מהפלייאוף על ידי דאלאס, ומפלצת הסטטיסטיקה - בעיקר גולת הכותרת שלה: חמש אליפויות לבראיינט, שש לג'ורדן - יצאה למנוחה מוקדמת. זאת, בטרם תחזור לירוק אש וגופרית על האויב המיתולוגי שלה: זוג העיניים המספרות את שראו.

3. וכעת, מיאמי

כעת מכוונת כל אנרגיית ה-NBA השלילית שלי לעבר המזרח. המטרה: למנוע ממיאמי זכייה בתואר. הסיבה: זה לא פייר.

לא פייר שלברון ג'יימס וכריס בוש חברו לדוויין ווייד. כי לברון סופרסטאר, ו-ווייד סופרסטאר, ובוש כמעט סופרסטאר. ואני, בכדורסל של יום שישי, מכיר את הרגע הזה, בו נוצרת קונסטלציה מסוימת, בעקבותיה ה"סופרסטארים" בוחרים לשחק יחד. זה רגע עלוב בעיניי משני טעמים: ראשית, משום שהסופרסטאר מכריז בכך שאינו מאמין בעצמו, שלבד הוא לא יוכל לעשות את זה, שכדי לנצח הוא חייב עוד מישהו לפחות ברמתו.

החלק העלוב יותר קשור למה שקורה לאלו שמסביב, ל"לא סופרסטארים". ובכן, ה"לא סופרסטארים" נאלצים להתחבר בינם לבין עצמם. ולאחר שעשו זאת, הם עולים לשחק נגד קבוצת הסופרסטארים וניגפים. שוב ושוב. וכל הכדורסל של יום שישי אחר הצהריים נהרס, כי הפחדנות של הטובים הועלמה בעזרת חבירה והתעמרות בלא מספיק טובים.

סופרסטאר בין סופרסטארים (תצלום: רויטרס)

מיאמי היא דוגמה טובה לחזירות הזאת, להתאגדות שלא למטרות ספורטיביות. הבסיס שלה הוא שחקנים מעולים שלא מאמינים בעצמם די הצורך, והחליטו להפוך את חוסר האמונה האישי למסע נקם באלמנט השוויוני שבבסיס המושג ספורט. לחבירה הזאת יהיו השלכות קשות, מאחר שלהערכתי מיאמי תזכה באליפות. ובעקבות הזכייה, הליגה תאמץ את אידאולוגיית חבירת הסופרסטארים.

ברור גם מה שיקרה בעקבות אימוץ האידאולוגיה: ייווצרו שלוש-ארבע קבוצות-על, שימשכו את תשומת הלב הספורטיבית והכלכלית, כשבמקביל יתר הקבוצות ינבלו. הפערים יגדלו, התחרותיות תיחלש, והעוולות יכוסו בסדרות גמר דו-ראשיות מרהיבות. בקיצור, ה-NBA תהפוך לליגה הספרדית בכדורגל. והרי אין ליגה ספרדית בכדורגל.

שבת בלי טניס | אנטי-ספורט2?

ובכן, אומר זאת שוב: לא ייתכן שערוץ משדר טורניר טניס שלם, ודווקא את המשחק החשוב ביותר הוא לא מעביר. והשבוע: טורניר מדריד.

ערוץ "ספורט2" מבית צ'רלטון (ידוע גם כ-53) העביר את משחקי הטורניר בצורה מניחה את הדעת. הערת אגב: נועם אוקון הוא הפרשן הטוב ביותר, לכו אתו. הוא משלב ידע והומור, לא לוקח את עצמו ברצינות יתרה. הוא בדיוק מה שצריך ענף הסובל מכבדות תדמיתית מסוימת. ועוד הערה לשדר שרון דוידוביץ': אתה חייב להירגע מעט. לא כל נקודה היא מדהימה, כי אז נקודה באמת מדהימה כבר לא מדהימה.

ואז הגיע יום שבת, וביום שבת כזכור יש כדורגל. גם ישראלי וגם אנגלי. אם כן, מה עושים? בצ'רלטון לא חשבו פעמיים ופשוט לא שידרו את חצי הגמר. והעובדה שחצי הגמר היה משחק בין רפאל נדאל לרוג'ר פדרר, הסופר-קלאסיקו של הטניס העולמי (וכעת כולם במקהלה: "ומה עם דיוקוביץ'?". ובכן, תנוחו), לא גרמה למקבלי ההחלטות לשנות את רוע הגזרה.

כי במדינה של כדורגל (וכדורגל אנגלי) אין אפשרות אלא לדחוק את כל מה שאינו כדורגל למשבצת השידור החוזר. וזו בהחלט הגדרה אותנטית של אנטי תרבות ספורט. האם יש צורך לשנות את שם הערוץ לאנטי-ספורט2?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#