בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הניצחון הוא לא הכל, יש גם שיניים שבורות

כך לפחות על פי "מועדון הקרב של פירנצה", סרט דוקומנטרי המוקרן בפסטיבל "דוקאביב" ומציג ענף ספורט בן מאות שנים, בו המטרה האמיתית היא לצבור כמה שיותר שיניים שבורות

תגובות

תהליכי מודרניזציה ובעיקר נאורות שעברו על העולם קצת השכיחו כיצד נראה ספורט בעידנים קדומים, בהם שוחק לעתים קרובות בצורתו הבסיסית, העירומה והפשוטה ביותר. פשוטה כמו לגשת לאדם שמולך ולהעיף לו את השיניים מהפרצוף, בידיים חשופות.

הסרט "מועדון הקרב של פירנצה", שמוקרן בפסטיבל "דוקאביב" לקולנוע דוקומנטרי, חושף שריד של ספורט היסטורי וברברי. סוג של פוטבול - כלומר, יש שם כדור והמטרה היא לעבור את קו ההגנה ולהבקיע שער - אבל הניקוד או התוצאה הסופית הם ממש לא העיקר. 27 הגברים שמשחקים בכל קבוצה עולים לזירת החול בידיעה שהם צפויים לקחת חלק במרחץ דמים שבו הכל מותר: לבעוט, לחבוט, לשרוט, לחנוק. בעלי התושיה ייזרו חול בעיניו של היריב וינצלו את עיוורונו הזמני כדי לשבור את אפו. החוקים אינם של ספורט, אלא של מלחמה. האיסור על חילופים רק מגביר את המוטיבציה להוציא כמה שיותר שחקנים על אלונקה, במטרה להשיג יתרון מספרי. לא במקרה מדובר במשחק שהיווה חימום עבור גלדיאטורים, רגע לפני שנכנסו לקולוסיאום כדי לבתר נמר עצבני. או אחד את השני.

מאז שנת 1530 מתקיים בפירנצה טורניר שנתי בהשתתפות ארבע קבוצות, שמייצגות ארבע משפחות אצולה קדומות ואזורים שונים בעיר. נקודת המוצא של הסרט בחודשים שקדמו לטורניר ב-2008, אז חזר להתקיים לאחר הפסקה כפויה של שנה בגלל עודף ברוטליות. ב-2006, שתיים מהקבוצות הגיעו טעונות למשחק ביניהן, בעקבות מתח שנבנה בין המחנות בחודשים קודם לכן, והוא פוצץ דקות מתחילתו. "לאף אחד אפילו לא היה אכפת שהכדור נעלם", תיארה בזעם יו"ר הוועדה המארגנת של הטורניר.

יוצר הסרט, לואיג'י מריה פרוטי, בחר להציג את סיפור הטורניר דרך עיני גיבוריו, שכל אחד מהם מייצג קבוצה אחרת. כולם מדברים על מסורת וכבוד, אבל בסופו של דבר לכולם יש סיבות אנוכיות שמנחות אותם בכניסתם לגיא צלמוות ייחודי, בו ממתינים איטלקים חסונים עם רצח בעיניים וטסטוסטרון גואה: פוסיני, נער בן 18 עם לוק של פאביו קנווארו צעיר, רק מעוניין לגרום לאביו פוסי להתגאות בגבר שהפך להיות; גבריו, אמן מיוסר שמעיד כי הוא "שונא אלימות", החליט לחקור את הצד האפל שבו לעיני בתו התינוקת ביציע; ג'ובאני הוא קצב שחור שרואה אדום בעיניים ברגע שמישהו מקניט אותו על צבע עורו ("אף אחד לא יגיד לי ללכת לטפס על עץ"), ורוצה להוכיח שהוא פירנצאי; וג'יאנלוקה, ברנש מפחיד עם מכנסי בורדו מזעזעים וקול צרוד שהיה גורם אפילו למרלון ברנדו לקנא.

האחרון, שהיה הכוכב הגדול של הטורניר, יוצא למסע נקמה במארגניו עקב החוקים החדשים, שמונעים מגברים מעל גיל 40 להשתתף. ההסבר לכך - "רצון לפתוח את האירוע לדור צעיר עם מעט פחות משקעים ותחושות נקם מקומיות" - רחוק מלספק אותו.

פירנצה לא גאה

הטורניר אינו מחתרתי, אבל גם לא ממש מפורסם. מעט מוזר עבור ספורט ששרד כמעט 500 שנה. "חלק גדול מתושבי העיר לא כל כך גאים במשחק", מסביר פרוטי ל"ספורט הארץ", "הייתי תושב פירנצה במשך שנים ומעולם לא שמעתי עליו. נודע לי על כך ממש במקרה. חבר שלי ראה קטעים קצרים באינטרנט והתחלנו לעשות מחקר. גילינו שיש סיפורים מעניינים לספר".

אחד הסיפורים עוסק בחילופי דורות ובקושי של הדור המבוגר להתרגל לשינויים המתחוללים בספורט, ולמעשה בעולם, המודרני. נדמה כי לו רק היו יכולים, פוסי וג'יאנלוקה היו מקפיאים את הזמן, משאירים את הילדים על הספסל ורצים לזירה כדי לשנות את האנטומיה של זה או אחר בידיהם החשופות. הם לא היו עושים זאת עבור התלבושת המגוחכת, שמזכירה חייל של מלכת הלבבות מ"עליסה בארץ הפלאות", או בשביל העגל הלבן, הפרס לקבוצה המנצחת, שמלווה אותה כנראה רק עד המנגל הקרוב - אלא למען הכבוד, הקבוצתי ובעיקר האישי, וכדי להוכיח לעצמם שהם עדיין כאן, כמו לפני 20 שנה. רוב הספורטאים המבוגרים יודעים מתי הזמן לפרוש. איטלקים חמי מזג, שרק רוצים להחליף מכות למרגלות כנסיית סנטה קרוצ'ה, לא ממש.

"קצת עצוב, אבל רבים מאותם משתתפים ותיקים חיים רק בשביל הטורניר הזה", מסביר פרוטי, "קשה להם להפנים שהעולם השתנה ושבמדינה נאורה כבר אין מקום לספורט כזה. הם לא מבינים שזה עידן אחר, בו כבר לא מקובל להרביץ אחד לשני בלי חוקים בכיכר העיר". פרוטי מספר שהמחשבה המקורית היתה לתעד את עצמו מתאמן עם אחת הקבוצות, אך מכיוון שמדובר בתענוג ששמור רק לתושבי פירנצה אותנטים, נגנז הרעיון. ככל שהתקדמו הצילומים, הוא הבין את גודל הנס: "אחרי הדברים שראיתי, אני יכול רק להודות לאל שהם לא נתנו לי לנסות".

על הפסטיבל

פסטיבל "דוקאביב", המתקיים זו השנה ה-13 בתל אביב, נפתח בסוף השבוע ויינעל בשבת. באולמות הסינמטק ובית ציוני אמריקה יוקרנו עשרות סרטים דוקומנטריים, מקומיים וזרים. מלבד "מועדון הקרב של פירנצה", יוצג בפסטיבל גם הסרט "פאבלו אסקובר, אנדרס אסקובר", שעומד על הממשק בין כדורגל, פשע מאורגן ופוליטיקה. הסרט מביא את סיפורם של פאבלו אסקובר, שעמד בראש קרטל הסמים הידוע אך גם קנה את לב העניים, ושל הכדורגלן אנדרס אסקובר, שחוסלו בידי המשטרה ומשפחת פשע, בהתאמה

כל המגרש במה

את השבוע שעבר בילו ודאי שחקני מילאן בשתייה ובריקודים, לציון הזכייה באליפות ה-18. אבל מילאן, מסתבר, לא צריכה לזכות באליפות איטליה כדי להשתעשע על הדשא. כבר באמצע מארס, דקות לפני פתיחת המשחק מול בארי, פרצו לדשא 22 השחקנים משתי הקבוצות לקול שיר הכניסה המסורתי של מילאן, "Sweet Child Of Mine". אלא שריצות החימום ובעיטות ההכנה לשוער אביאטי הומרו בכמה פעולות אחרות.

ג'נארו גאטוסו, מפלצת לכל דבר, יצא לריקוד טנגו עם השופט, שספג אחר כך אגרוף מקלארנס סידורף; אלסנדרו נסטה התמקם ברחבה ופתח במשחק מטקות עם לוקה אנטוניוני; מאריו יפס, בלם ארגנטינאי על כל המשתמע מכך, התמתח לתנועות בלט; ואנטוניו קסאנו, לא בדיוק האדם החושב, התקפל לישיבה מזרחית וקרא עיתון. ליתר דיוק, קסאנו עילעל ב"גאזטה דלו ספורט", שביחד עם כפילים מדויקים למדי היה אחראי לתעלול השיווקי שהדהים את סן סירו ואחר כך גם מאות אלפים ביוטיוב.

"מאות התמודדו על האפשרות לגלם את אחד השחקנים", אמרו אנשי הגאזטה למגזין FourFourTwo, "חלקם היו בגדר אהבה ממבט ראשון עבורנו, במיוחד הכפילים של קסאנו, גאטוסו ופאטו. באותו שבוע הסתפר נסטה, אז גם הכפיל שלו נאלץ לעשות כן. הם למדו את האופן שבו השחקנים לובשים את החולצות, מי מהם חובש מגן זיעה וגם התאמנו לכל אחד את דגם הנעליים הנכון".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#