בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעיני המתבונן: מציאות מרומה

יש את האמת, ויש את האמת של אברהם גרנט, אלי טביב ואלי גוטמן. נחשו איזו מהן מוציאה את השלישייה הזאת טוב יותר

תגובות

אני לא חושב שמדובר בשקרים, רק במציאות שמוצגת באופן אופורטוניסטי. כלומר, באנשים שמתמחים בלקחת את חומרי החיים ולעצב אותם בצורה שתקדם את האינטרסים הפרטיים שלהם. מה שתמיד מעורר בי אנטגוניזם זה חוסר היכולת שלהם לומר את האמת כפי שהיא, בצורה פשוטה ונקייה, גם אם היא עלולה לפגוע בתדמיתם או בקידומם האפשרי.

כמובן שיש להם סיבות טובות לכך. כולן קשורות בחוסר ביטחון ובשאר היבטים פסיכולוגיים מוכרים, אבל מה לעשות שאין בי את הגדולה הנדרשת כדי להכיל ולהבין את הפתולוגיה הזאת. בכל פעם שאני נתקל בעיוות מציאות בוטה כזה, עולה בי כעס ובעיקר רצון לפורר את האמיתות המחוררות של אותם סופיסטיקני-כדורגל שמזהמים את האוויר דרך קבע. להלן שלוש דוגמאות מדממות מהשבוע.

1. גרנט, אלא מה

אברהם גרנט הפסיד זה עתה לוויגן. הוא ירד ליגה. הנה המשפט הראשון שמצא לנכון לומר: "זהו יום עצוב עבורי, עבור האוהדים והמועדון. ידעתי שיהיו לנו בעיות, ידעתי שיש צרות כלכליות, אבל חשבתי שנוכל לעשות משהו טוב העונה". למה מתכוון גרנט כשהוא אומר "ידעתי שיהיו לנו בעיות, ידעתי שיהיו צרות כלכליות". הוא מתכוון להאדיר את עצמו דרך כך שיטמיע בקהל את המחשבה הבאה: למרות הבעיות, למרות הצרות הכלכליות, לקחתי על עצמי את המשימה. כלומר: עשיתי מעשה אצילי בעצם העובדה שהסכמתי לאמן את ווסטהאם עמוסת הבעיות והצרות הכלכליות.

גרנט, טביב וגוטמן. סופיסטיקני-כדורגל שמזהמים את האוויר (תצלומים: ספי מגריזו ואי-פי)

אחר כך הוא אומר: "המועדון צריך לבדוק את עצמו, המועדון כמעט ירד ליגה בשנתיים האחרונות". מי זה בדיוק ה"מועדון" הזה שצריך לבדוק את עצמו? ובכן, ה"מועדון" הוא שם קוד לכל דבר שקשור לווסטהאם ואינו גרנט עצמו. בעיקר ההנהלה, אותה הנהלה שמינתה את גרנט לתפקידו.

זה עתה הסתיימה עונה אומללה בכל קנה מידה, והאיש שעמד בראש האומללות הזאת טוען למעשה שהוא החלק המוצלח בקונסטלציה העגומה. אין בו היושר הבסיסי לקבל עליו את המציאות, את ההגינות הפשוטה לקחת אחריות, לשאת באשמה. הוא עסוק בכל רגע ורגע בבנייה אלטרנטיבית של סיפור כיסוי, של דרך מילוט, של הישארות בחיים.

גרנט אינו איש ספורט, הוא עורך דין שאוהב כדורגל. הוא טומן את כתב ההגנה שלו כבר בתחילת מה שיהפוך בקרוב לקרב של נרטיבים - לא היה כסף, היו בעיות במועדון. הוא עסוק בעצמו ולא בשום דבר אחר.

הנה מה שגורם לי לסלוד מהאיש הזה כל כך: בינו לבין האמת לא מחבר קו ישר. הוא לא מסוגל לעמוד מול מיקרופון ולומר נכשלתי. לא מסוגל להביט בטבלה, מקום אחרון, 33 נקודות ב-37 משחקים, ולקחת אחריות. יהיה ישראלי, יהיה יהודי, יהיה השכן שלי מפתח תקוה - ביני לבין איש פשוט ואמיתי מקמבודיה יש קשר גדול יותר.

2. טביב, איך לא

אחרי חודשים של התנהלות לא יציבה, עמוסת היעלמויות ופעולות שנעו על הציר בין ביזאריות לטיפשות, מכנס אלי טביב מסיבת עיתונאים ואומר: "לא היתה לי כל התלבטות, היה ברור לי שאני נשאר בהפועל תל אביב". אחר כך הוא מוסיף: "אני רוצה להבהיר שלא עלה על דעתי לעזוב, אפילו לא לרגע". ויש עוד קצת: "לא היו לי פניות רשמיות, פגישות ומצב בו חשבתי על עזיבה".

מדוע חוזר טביב שלוש פעמים על הטענה לפיה לא היתה לו כלל התלבטות אם לעזוב את הפועל תל אביב? מה כל כך מציק לו בעצם הטענה? מדוע אינו יכול להניח לאפשרות הזאת ובוחר לעסוק בה באובססיביות?

התשובה קשורה לאותו מנגנון שמופעל אצל גרנט: אשמה שמוחלפת בלעיסת המציאות באופן שיאפשר את הצגתה בצורה שתשרת את הגיבור. כמו גרנט, יודע גם טביב שהאמת כפי שהיא עלולה שלא לשרת את האינטרסים הפרטיים שלו. הוא אינו הגון וישר מספיק להודות בה ולקחת עליה אחריות, גם אם ייצא חבול. הוא כמו הנהגים שעלו על המחלף הלא נכון ומסרבים לשלם את המחיר: הם חותכים את שאר המכוניות באגרסיביות וחוזרים לדרך המלך. חלילה להם מלהעביר חמש דקות בדרך עוקפת, הם לא בנויים לכך. הם חשובים יותר משאר בני האדם, שיסכנו כעת את חייהם כדי לאפשר לאיש הגדול לתקן את המציאות במהירות האפשרית.

טביב מנסה לכסות בעזרת מלים את הבור שבתוכו מוטלות אמיתות אחרות לגמרי, שתוכנן מובן וידוע: עלו בו מחשבות עזיבה.

3. גוטמן, מה חדש

אלי גוטמן מעניש את ערן זהבי על כך שלא מסר לבן שהר. אותו שהר שלא מוסר כבר שבועות ארוכים לטוטו תמוז. אותו תמוז שלא מוסר שבועות ארוכים לשהר. וחוזר חלילה. אבל גוטמן, כמו גרנט וטביב, אינו אדם שמחזיק בתוכו מנגנון אמת. ואם מחזיק, בוודאי לא לקח אותו לתיקון שבועות ארוכים. לשאלת שדר הקווים שרון דוידוביץ', "האם זה היה עונש חינוכי?", עונה גוטמן: "אני לא מעניש, אני לא מעניש". אם לא העניש, מה בדיוק עשה? ובכן, "מאמן צריך לדעת גם לחנך. בכדי שזה לא יקרה לו בפאלרמו הוא היה צריך לצאת".

כלומר: ברגע שזהבי לא מסר לשהר וגוטמן הסתובב לספסל ושלף משם את המחליף בכעס ובעצבים, התרוצצה בראשו של מאמן הפועל תל אביב מחשבה אחת בלבד: עלי לדאוג שזהבי לא יעשה כך בפאלרמו! זאת הסרייה A שעמדה לנגד עיניו ושרפה לו את הפיוז, לא חלילה הרצון המובן לנצח בדרבי. כי מה זאת הפועל ומה זו הליגה, גוטמן חושב רק על עתידו של זהבי, "ילד זהב, ילד שאני אוהב, הוא יודע שאני אוהב אותו". בטח יודע, אפילו מרגיש. מרגיש שעוד שבוע ישתחרר מהאהבה הזאת וייצא לחופשי.

שלב התודות | ווימן פאואר

עוד אקדיש לכך טקסט נרחב יותר, אבל כבר כעת - רגע לפני הפיינל-פור בכדורסל ורגע אחרי הכתרתה של מכבי חיפה לאלופה בכדורגל - אני רוצה לציין שתי נשים מערוץ הספורט שמוכיחות בכל שבוע כי תקשורת ספורט לא צריכה להיות אכסניה לגברים בלבד.

מאיה רונן. בקרוב אילנה דיין?
הראשונה היא מאיה רונן, שבעיניי צריכה להפוך במהלך השנים לאילנה דיין של הספורט הישראלי. רונן היא הדבר הכי טוב שקרה לערוץ הספורט מאז החליט עפר שלח לגלח את מחלפותיו הרעועות. היא מבינה את החומר, מגישה אותו בצורה נעימה ומדויקת, לא נרתעת לבטא את עמדתה, עומדת מול אנשי ספורט ותיקים ומחוספסים כתף אל כתף ויכולה להם. בגילה הצעיר היא כבר מישהי שאפשר לסמוך עליה. שגר ושכח. אוצר אמיתי.

האוצר השני היא טל היינריך. כשהיינריך נמצאת על הפארקט, ההרגשה היא שאתה צופה בדג שוחה במים. אתה רואה עליה את האהבה, את ההתלהבות, את המחויבות. אתה בעיקר מאמין שכדורסל עושה לה את זה, שהיא רוצה להיות שם ולא רק בגלל המשכורת שנכנסת בסוף החודש. וזה עוד בלי שהזכרנו את החיוך. איזה חיוך.

בקיצור, מה שרציתי לומר למאיה רונן ולטל היינריך זה תודה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#