בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המטרה האחרונה של לברון ג'יימס, שחקן הכדורסל הטוב בעולם

הבוז כלפיו וכלפי כל מה שהוא מייצג לכאורה - תדמית ריקה מתוכן, תבוסתנות, פחדנות - הפך את מיאמי היט לקבוצה שארצות הברית אוהבת לשנוא, אבל פלייאוף 2011 הוכיח שלברון ג'יימס הוא השחקן הדומיננטי ביותר ב-NBA כיום. כעת הוא ניצב בפני המטרה הגדולה מכולן, הרגע לו המתין מאז היה ילד שכלוא בגוף של גבר

תגובות

צ'רלס בארקלי, הוגה דעות דגול ופרשן הכדורסל של רשת TNT, סיפר לאחרונה על התקופה בה היה בטוח כי הוא הגדול מכולם. זה קרה בעונתו הראשונה בפיניקס סאנס (1992/93), בסופה גם נבחר ל-MVP. לאחר ההפסד במשחק הראשון בגמר לשיקגו של מייקל ג'ורדן, הבטיח בארקלי לבתו כי ינצח בשני.

"אמרתי לה 'בייבי, אבא שלך הוא הכדורסלן הטוב בעולם, והוא הולך לשלוט הלילה'", סיפר בארקלי, "אני זוכר שקלעתי 46 או 47 ושיחקתי נהדר. מייקל סיים עם 52. כשחזרתי הביתה הבת שלי בכתה ואמרה, 'אבא, שוב הפסדתם'. עניתי לה: 'בייבי, אני חושב שג'ורדן שחקן יותר טוב ממני'. היא אמרה לי 'אבא, מעולם לא אמרת את זה'. השבתי: 'בייבי, מעולם לא הרגשתי כך'".

נכון להיום, אין שחקן כדורסל בעולם - ולא משנה אם הוא כוכב עתיר ניסיון בשלישייה הגדולה של בוסטון או ה-MVP המכהן, דריק רוז - שלא מרגיש אותם רגשי נחיתות כלפי לברון ג'יימס של פלייאוף 2011. לכאורה, לא צריך להיות בכך שום דבר מפתיע. בגיל 26, אמור לברון להיות קרוב לשיאו הגופני והמנטלי. בהתחשב בעובדה שהיה כלוא בגוף של גבר מאז ילדותו, ושהוא נחשב לדבר הבא עוד מימיו בתיכון סיינט מארי באקרון, הדומיננטיות הנוכחית שלו אמורה להיות מובנת מאליה.

אלא שמאז 8 ביולי 2010, היום בו קיבל את "ההחלטה", דבר כבר לא מובן מאליו עבור לברון ג'יימס. בהתחשב במה שעבר עליו מאז, העובדה שהעונה שלו עדיין בעיצומה היא בעיקר עדות לאופי חזק במיוחד. הוא חייב להיות כזה, כיוון שמהרגע בו החליט להודיע בשידור חי לקבוצתו במשך שבע שנים ולאוהדיו בקליוולנד על מעברו לקבוצת העל המתהווה במיאמי, מניית לברון הפכה מוקצית מחמת בגידה ברחבי אמריקה.

הדמוניזציה פעלה במלוא הקיטור: גופיותיו נשרפו, פניו הושחתו בציורי קיר ונקרעו מפוסטרים, בובות וודו בדמותו נמכרו לא פחות טוב מנעליו. השנאה כלפיו וכלפי כל מה שהוא מייצג לכאורה - תדמית ריקה מתוכן, תבוסתנות, פחדנות - הפכה את מיאמי לקבוצת ספורט שמיליונים מייחלים להתרסקותה המהדהדת. "מה התאריך היום, 26 במאי? ובכן, הייתי אומר שנותר עוד בערך חודש של שנאה", אמר לברון בשבוע שעבר.

השנאה עדיין מבעבעת, והעובדה שההיט יתמודדו בגמר מול שחקנים מעוררי סימפתיה כנוביצקי וקיד, רק מטה עוד יותר את מדד האהדה לעבר דאלאס. אבל ניתן לקבוע שמשהו השתנה ביחס הציבורי כלפי מיאמי ולברון. משהו שלא היה שם בעונה הרגילה. הוא החל לטפטף במהלך הסדרה מול בוסטון, שנגמרה ב-4-1 דומיננטי, והתפרץ בסיום גמר המזרח מול שיקגו, שהניב תוצאה זהה. קוראים לזה כבוד, ומדובר במצרך נדיר להשגה. בטח כשאתה עדיין אחד הספורטאים השנואים באמריקה.

"אין דבר אחד במיאמי שלא מעורר בי אנטגוניזם", כתב אנדרו שארפ, עורך באתר הבלוגרים "SB NATION", "החגיגות המטופשות בקיץ שעבר, אוהדי ההצלחות שלהם, החיוך המדושן על פניו של פט ריילי ללא קשר למתרחש, העמדת הפנים שלמאמן אריק ספולסטרה יש איזשהו כוח בקבוצה הזאת. אבל אחרי ההופעה שלו בסדרה מול הבולס, לברון הפך את כל זה ללא רלוונטי. הוא הפך את המשימה לפקפק בלברון ג'יימס, שחקן הכדורסל, לבלתי אפשרית".

בין פיפן לג'ורדן

שארפ מייצג דעה רווחת בימים אלה. כמובן שעדיין מרגיז לראות את לברון מתנהג כאילו חטף שבץ אחרי כל הטבעה, זוכה ליותר מדי שריקות מהשופטים ומזדעזע עמוקות מכל אחת לחובתו, אבל מוכרחים להודות: ברגעים המכריעים, במשחקים החשובים, האיש שיתק את ה-MVP של הליגה בהגנה וקלע את כל הסלים החשובים של קבוצתו בהתקפה. תאהבו אותו או לא, חייבים להעריך אותו על כך.

לברון שמע על עצמו הרבה דברים בשנה האחרונה, כמעט אף אחד מהם לא היה משופע בהערכה. רובם היו גורמים גם לקואצ'רים מוסמכים לאבד את הביטחון בעצמם. אמרו שהוא מכר את קליוולנד בסדרה מול בוסטון בעונה שעברה, שהוא בורח מאחריות, שהוא לא מופיע ברגעי ההכרעה. אמרו שוויתר על המורשת, שהחליט לבחור באופציה הקלה - לשחק לצד סופרסטארים נוספים במקום להוביל קבוצה לאליפות - ולכן לעולם לא יהיה גדול באמת. מיאמי? זו בכלל הקבוצה של דוויין ווייד. לברון ג'יימס? מקסימום סקוטי פיפן.

אלא שעם כל הכבוד לסנצ'ו פנצ'ו האולטימטיבי, פיפן לא היה קולע עשר נקודות בארבע הדקות האחרונות וסוגר את הסדרה מול בוסטון; הוא לא היה צולף תשע נקודות בארבע דקות וחצי הנועלות ומנצח כמעט לבדו את משחק מספר 2 בגמר המזרח, מול ההגנה הטובה בליגה; הוא לא היה נועל את הסופרסטאר של היריבה ומכריע בשורה של סלי קלאץ' את משחק מספר 4, וגם לא היה צולף שמונה נקודות בשלוש דקות ומנפק חטיפה וחסימה כדי להפוך פיגור דו-ספרתי לניצחון במשחק מספר 5.

למעשה, היכולת לסגור משחקים בשלב הזה של העונה בעזרת גישת "כי כך החלטתי", החסינה בפני התנגדות היריב, היתה הרבה פחות פיפן והרבה יותר מישהו אחר. פיפן היה הראשון שהודה בכך.

"ג'ורדן הוא הסקורר הטוב בהיסטוריה של המשחק, אבל לברון הוא אולי השחקן הטוב בהיסטוריה", אמר פיפן בראיון רדיו בסוף השבוע, שהצית בפעם המיליון גל השוואות חסר פרופורציה בין השניים, "הוא כל כך עוצמתי בהתקפה, שלא רק שהוא קולע מתי שהוא רוצה, הוא גם מערב את כולם. לברון שולט גם בחלק ההתקפי וגם בחלק ההגנתי של המשחק, הוא החבילה השלמה. פחות או יותר בלתי עציר".

לברון, שהודה כי הדקות האחרונות במשחק החמישי מול הבולס היו "הטובות בחיי", מיהר להכריז כי הוא מסמיק מהדברים ("יש לי עוד דרך ארוכה עד שאוזכר עם הגדולים בכל הזמנים"), אבל המחמאות המשיכו לזרום. "אני מניח שיש קבוצה של אנשים שמפוזרת ברחבי אמריקה ועסוקה כרגע בלהתחבא", כתב גרג קוט ב"מיאמי הראלד", "אלה האנשים שהעדיפו לבחור ברוז ל-MVP במקום בלברון. הסדרה הזו הוכיחה שבעוד רוז שחקן נחמד, לברון הוא מפלצת. בעוד רוז השחקן הטוב בקבוצתו, לברון הוא השחקן הטוב ביותר על הפלנטה".

הפקת לקחים

התיאורים העל-אנושיים קצת מוגזמים, כמובן. האיש עובד קשה כדי לשמור על נכונות המשוואה - מהירות כפול כוח מתפרץ שווה סל ועבירה מתי שרק יחפוץ. "אני מנסה להישאר מעל העקומה", גילה בשבוע שעבר, "לשם כך אני עובד קשה. לקחתי שיעורי פילאטיס, יוגה. שחיתי מרחקים ארוכים במקום סודי שאני לא יכול לגלות היכן הוא נמצא". מה שזה לא יהיה, איפה שזה לא יהיה, זה עובד. בפלייאוף הוא בילה על הפארקט יותר מכל שחקן אחר (44 דקות למשחק), כשבאוזניו מתנגן המשפט שאמר לו ספולסטרה באחד המשחקים: "כדי שיהיה לנו סיכוי לנצח, אתה לא יכול להרשות לעצמך להתעייף".

אם התעייף באיזשהו שלב, לברון הסתיר זאת היטב. אפילו מצוין. את בנק המטרות הפרטי הוא כבר הצליח לרוקן כמעט לחלוטין. הוא הוכיח שהוא לא נחנק ברגעי לחץ, שהקבוצה הזו היא כבר פחות של ווייד ויותר שלו, ושעם כל הכבוד לתארים אישיים שהם סקרי פופולריות יותר מכל דבר אחר, הוא נותר השחקן הדומיננטי ביותר במשחק. אמנם מטרה אחת, הגדולה מכולן, טרם הושגה, אבל לא מדובר במשהו שאי אפשר לסדר בעזרת שבועיים אינטנסיביים של כדורסל.

מלבד המוטיבציה המובנת מאליה - קשה למצוא מישהו מחוץ למיאמי שלא רוצה לראות את דאלאס זוכה באליפות - שואב לברון השראה נוספת דווקא מעצמו. וזה הרבה פחות נרקיסיסטי מכפי שהדבר נשמע. "לפעמים אני צופה במשחקים שלי בסדרת הגמר של 2007", אמר לאחרונה, והתייחס להשפלה שעבר עם קליוולנד מול סן אנטוניו, שניצחה 4-0, "אני מבין שלא הייתי שחקן כל כך טוב, ואני מנסה להפיק לקחים. היום, אין סיכוי שאעלה לשחק בגמר ושהקבוצה שלי לא תנצח אפילו פעם אחת. מה שקרה לי נותן לי מוטיבציה".

על התוצאה הסופית איש לא יכול להתחייב - בכל זאת, נוביצקי התחפש ללארי בירד בפלייאוף הזה - אבל חבריו של לברון מאמינים בו. "אנחנו יודעים איזה שחקן מיוחד הוא וכמה הוא רצה להיות שוב בסיטואציה הזו", אמר כריס בוש בשבוע שעבר, "הוא היה בגמר ויש לו את הכאב הזה, שהוא סוחב עמו כל הזמן. זה הולך לעזור לו, וזה יעזור לנו כקבוצה".

אליפות תהווה סיום מתוק לעונה הקשה בחייו של שחקן הכדורסל הטוב בעולם. עונה בה חש איך כולם מקווים שייפול, שייכשל, שיתרסק. עונה בה ספג קריאות גנאי בכל משחק חוץ, והגיב בדרך כלל בשתיקה ובנשיכת שפה. עונה בה כמעט כל הפסד הפך לקרקס תקשורתי כה מגוחך שאפילו ברק אובמה נדרש לחוות דעת נשיאותית, אי שם בסוף נובמבר, כשהקבוצה איכזבה עם מאזן 8-7.

"אני מבין את הרתיעה מהמעבר שלי למיאמי ואת ההשלכות שלה, אבל אני גם מבין שעשיתי מה שהיה הכי טוב עבורי, עבור משפחתי ועבור הקריירה שלי", הרהר לברון רגע אחרי שהבטיח את הכרטיס לגמר השני בחייו, "השבועות הקרובים, זו הסיבה שלשמה חברנו יחד. זו היתה המטרה היחידה".



לברון ג'יימס. מפלצת, במובן החיובי של המלה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#