בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעיני המתבונן: איל ברקוביץ' ואלי אוחנה נגד פפ גווארדיולה

כשאיל ברקוביץ' אומר באובססיביות כי לגדולתה של ברצלונה אחראים רק שחקניה, הוא מוכיח את התהום הפעורה בין תפישת העולם המוגבלת של כדורגלן לבין תבונה והבנה של מאמן. בדיוק כמו אחד, אלי אוחנה

תגובות

1. "גוואלדיולה"? עזוב אותך שטויות - במהלך שידור גמר ליגת האלופות חזר איל ברקוביץ' על הטענה שברצלונה קבוצה גדולה בגלל השחקנים הגדולים ולא בגלל המאמן. הוא חזר על כך שוב ושוב, כאחוז אמוק, כאילו רוצה לומר משהו אחר שאינו יכול לומר. בכל פעם שיורם ארבל ניסה למתן את התפישה הזאת ולטעון שגם למאמן יש חלק בפלא הזה, ברקוביץ' רק הקצין: פפ "גוואלדיולה" לא משמעותי, אלו רק מסי, צ'אבי ואינייסטה שאחראים ליצירת האמנות הגדולה ביותר שניפק הכדורגל מאז ומעולם; זה משחק של שחקנים, טען, לא של מאמנים. היה משהו מעט מוזר באובססיה שלו.

מעניין שבנקודה הזאת שותף ברקוביץ' לדעתו של יריבו הסמי-מיתולוגי. גם אלי אוחנה, בשבתו כפרשן בערוץ הספורט, עשה לו למוטו את הצורך להקטין את המאמן ולהגדיל את השחקן. בכל פעם שהוא נדרש לתרומתו של מאמן מסוים - בעיקר בכדורגל, אבל לא רק - תלווה פרשנותו בתנועת יד מזלזלת ובטון מגחך. לעולם הוא יוכיח את יתר חברי הפאנל בכך שאינם מבינים כי מאמן כדורגל הוא בסך הכל מאמן כדורגל, ואל תעשו מזה עניין כזה גדול, ובסופו של דבר אלו רק השחקנים, ותפסיקו לבנות תאוריות, ודי כבר עם כל הקשקשנים מהעיתון.

ברקוביץ'. האינסטינקט הבריא לא מספיק (תצלומים: שרון בוקוב)

2. מי יותר גדול - בין אוחנה לברקוביץ' מתקיימת יריבות גדולה וארוכת שנים, שמתכסה לעתים בתחפושת של תפישות עולם מקוטבות וסגנון חיים שונה. אבל בסיס היריבות הוא למעשה מאבק אגו בשאלה "מי היה שחקן גדול יותר". בתוך היריבות הזאת, שבעיניי מוכרעת באופן חד משמעי לטובת ברקוביץ', מסתתרת גם הסיבה לעמדה הזהה והמעט מוזרה של השניים ביחס למשמעות המאמן: גם ברקוביץ' וגם אוחנה עדיין מפרשים את הכדורגל כשחקנים גדולים.

ברקוביץ' ואוחנה היו שחקנים גדולים בקנה מידה מקומי. תודעה של "שחקן גדול" היא תודעה של מי שמשקלו הסגולי ביחס לקבוצה חורג מהממוצע. גם אוחנה, ובעיקר ברקוביץ', השפיעו על המשחק של הקבוצה שלהם באופן שעשוי היה לגרום להם לחשוב שהם למעשה המאמנים. ברקוביץ' היה עומד במרכז המגרש, מקבל כדור, מנתב אותו לשחקן אחר, שוב מקבל את הכדור, נותן את הפס הגאוני לגול והקבוצה היתה מנצחת. אוחנה אמנם היה חלוץ, אבל תמיד מעורב במה שקורה על המגרש גם בחלקים אחרים שלו. השפעתו חרגה מכיבוש שערים, וזלגה אל תוך מושגים כמו "מנהיגות", "סמכות" ו"מאמן על המגרש".

מפרשן את הכדורגל כשחקן גדול. אוחנה

כוחם כשחקנים גרם להם לתפוש את המאמן כלא משמעותי. מבחינתם, הם היו הסיפור ולא האיש שחילק את ההוראות. הרי הם היו אלה שחילקו את ההוראות. זאת גם הסיבה שהאגו שלהם התנפח לממדים מיתולוגיים ובעקבותיו הסלידה ההדדית ביניהם: כשאוחנה מביט בברקוביץ' הוא כועס מפני שהוא רואה גרסה גלויה ובוטה של האגו שלו; כשברקוביץ' מביט באוחנה הוא כועס משום שאינו מבין מדוע האגו העצום שמולו מתעקש להתכסות בשמיכת הצטנעות מזויפת ומחוררת שלא מסתירה דבר. הם לא אוהבים אחד את האחר בגלל שהם דומים זה לזה. ואת החלק הדומה - האגו - הם שונאים במיוחד.

3. מה אני הייתי עושה - ברקוביץ' ואוחנה צופים במשחק ומפרשים אותו באותו אופן: בכל רגע הם שואלים את עצמם "מה אני הייתי עושה". הבעיה שה"מה אני הייתי עושה" נחשב כל הזמן בראש של כדורגלן ולא של מאמן. למעשה, למרות שברקוביץ' רוצה להתמנות למאמן הלאומי, ולמרות שאוחנה אימן בקבוצות וכעת אחראי על מיטב הנוער שלנו, שניהם עדיין לא מאמנים. הם עדיין שחקנים שנאלצים לאמן.

אני חושב שגם אבי נמני, ובמידה מסוימת משה סיני בקדנציה כמאמן בהפועל תל אביב - עוד שני שחקנים גדולים בקנה מידה מקומי - סבלו מאותו סימפטום. את כישלונם אפשר לשייך לכך שהאמינו כי השחקנים לא נזקקים לסגנון משחק מאופיין או להכוונה טקטית משמעותית, אלא די בכך שישחקו כמו שהם שיחקו אז, בימיהם הגדולים.

4. בזכות ההגנה - זאת גם הסיבה שברקוביץ' הפרשן מפספס לגמרי את ברצלונה. הייתי ממליץ לו להיכנס ליוטיוב ולכתוב FC Barcelona vs Manchester United - How the game was won & lost. אני מניח שאם ישקיע כמה דקות בצפייה בסרטון המופלא הזה, שמפרק את יצירת האמנות ברצלונה למרכיביה הטקטיים, הוא יבין שהרומנטיקה, גם היא, מורכבת אמנם משחקנים גדולים, אבל גם, ואולי בעיקר, ממאמן שמסוגל לראות את התמונה הגדולה ולאפשר לפיקסלים להתחבר לכדי תמונה שאינך יכול להתיק ממנה את עינייך.

ברקוביץ' חייב לצפות בסרטון ולהבין שכדי להתקדם כפרשן ולא להישאר רק עם האינסטינקט הבריא ו"החוצפה החיובית", הוא חייב להשלים פערים. הפערים קשורים כולם ב"זווית של המאמן". ברקוביץ' חייב להיות מסוגל להסביר לצופה מדוע קבוצה משתלטת על מרכז השדה ולמה קבוצה אחרת מאבדת אותו. הוא חייב לפרק את מה שלעתים נראה כמעשה קוסמות ספקטקולרי וללמד אותנו מה הטריק שמסתתר מבעד לאחיזת העיניים.

כדי להשתפר כפרשן, צריך ברקוביץ' לעשות מה שהתעצל לעשות כשחקן: הגנה. במושג "הגנה" אני מכוון לעבודה שחורה, נטולת זוהר, שמאפיינת בעל מלאכה ולא טאלנט. ה"הגנה" שעליו ללמוד קשורה כולה למה שברקוביץ' מזלזל בו: טקטיקה, מערך, סגנון. כל המושגים האלה שלכאורה סותרים גאונות, אבל למעשה מאפשרים אותה.

הדור הבא | להתראות סקולס, שלום אינייסטה

כל כך שמחתי שאנדרס אינייסטה זכה להחליף חולצה עם פול סקולס בסיום גמר ליגת האלופות. מבחינתי היתה בכך מעין סגירת מעגל, גם אם לא הייתי בטוח שהמעגל הזה אכן התקיים במציאות ולא רק בראשי.

למרות אהדתי לארסנל, סקולס הוא כבר שנים השחקן האהוב עלי. זה אמנם מוזר, אבל זו האמת כפי שהופיעה במציאות: אפשר לאהוב שחקן למרות שהוא סמל של קבוצה יריבה. באמת התרגשתי כשהודיע על פרישה, בעיניי הוא מענקי הדור.

משמאל: סקולס והחולצה שקיבל בתמורה (תצלום: רויטרס)

את סקולס אהבתי מפני שהוא מגלם את האפשרות להיות מצוין למרות נתונים פיסיים בסיסיים בינוניים. סקולס הוא למעשה מוח גדול שעטוף בגוף בינוני. בעזרת המוח הוא השתלט על מרכז המגרש של הקבוצה הכי גדולה באנגליה ב-20 השנים האחרונות. מבחינתי הוא גרסת כדורגל של ג'ון סטוקטון ואפילו של לארי בירד, עוד שני שחקנים שהצליחו להיות ענקים למרות מגבלות גופניות.

שמחתי שהוא החליף חולצות עם אינייסטה, מפני שאינייסטה הוא בעיניי "סקולס, הדור הבא". גם הוא מוח עטוף בגוף, גם הוא עושה מה שצריך לעשות, גם הוא השחקן שהיית רוצה בצד שלך.

אם כן, להתראות סקולסי. ותודה על כך שבפרישתך איפשרת לי לתעב את יונייטד באופן נחרץ יותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#