בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

NBA: האלטרנטיבה של שימי ריגר

אינטליגנציה, הומור, חדות אבחנה, מידע פנימי. כל אחד מפרשני ה-NBA מציע דבר אחר, וביחד עם המשחק הם משלימים את ההצגה הטובה בכדורסל

תגובות

אנדרו ג'וול, תושב דאלאס שניתן להגדירו כאוהד NBA ממוצע, אוהב לראות את דירק נוביצקי קולע על רגל אחת בנפילה לאחור, כמעט כמו שהוא אוהב לשמוע את הפרשן מארק ג'קסון מתלהב מכך.

את הטלוויזיה פותח ג'וול מעל חצי שעה לפני המשחק, כדי לשמוע את מג'יק ג'ונסון וג'ון בארי מלהגים בתכנית "הספירה לאחור", וסוגר אותה הרבה אחרי שנקלע הסל האחרון. עד לגמר, הוא לא החמיץ את "בתוך ה-NBA" האהובה, תכנית בידור כמעט לכל דבר עם צ'רלס בארקלי, קני סמית' וארני ג'ונסון.

בימים אלה הוא נאלץ להסתפק בפאנל המומחים הרנדומלי של "ספורטס סנטר" ב-ESPN או במרגליות של כריס וובר ב-NBA TV. "אני לא מכור או משהו כזה", מתעקש ג'וול, "אני פשוט אוהב את המשחק, וכמעט כל אחד מהאנשים הללו מביא זווית אחרת".

"ב-NBA של פעם, אם נוביצקי היה מודה שהוא פצוע במהלך סדרת גמר, שחקני היריבה היו מרביצים לו בכוונה באזור הפגוע כדי להחמיר את הפציעה"

"נכון, דברים השתנו. כיום יש שחקנים יריבים שאפילו יציעו להביא לו קרח"

(מארק ג'קסון וג'ף ואן גנדי מתמלאים בנוסטלגיה במשחק השני בסדרת הגמר)

סקירה זריזה של הכיסוי הטלוויזיוני לפני, במהלך ואחרי משחקים מצביעה על תפישה מסוימת של רשתות השידור לגבי האופן בו אוהב קהל הספורט האמריקאי לצרוך את הענף האהוב עליו. הרעיון המרכזי הוא גיוון, והפונקציות שממלא כל פרשן או פאנל משתנות. אחד יותר מצחיק, שני יותר מקצועי, שלישי מתמקד בפן המנטלי אותו הוא מכיר מניסיון אישי (כידוע, עסקי הפרשנות משופעים במאמני ובשחקני עבר).

יש טובים יותר ומעניינים פחות, אבל כמעט לכולם יש משהו משמעותי לומר. בדרך כלל. "כשאני בשידור, אין לי מושג אם מה שאני אומר טוב או רע", הודה ואן גנדי, שנכנס לעסקי הפרשנות ב-2007, בראיון ל"אורלנדו סנטינל" בשנה שעברה.

ואן גנדי נחשב למי שהפך את תדמיתו הציבורית בעזרת הג'וב החדש. כמאמן בניו יורק וביוסטון הוא נתפש על ידי רבים כקודר וחמוץ. על כורסת הפרשן, הוא התגלה כאדם אינטליגנטי, רהוט ובעל חוש הומור לא רע בכלל. בשידור הוא לא מהסס לקטול שחקנים, מאמנים (אפילו את אחיו סטן, מאמן אורלנדו), את הפרשן לצדו ואפילו את עצמו. בין לבין הוא מגלה מידע רגיש על שופטים מסוימים או שופך אור על אינטריגות פנימיות בליגה, אליהן נחשף בימיו כמאמן.

כמובן שלא כולם מכירים רק במעלותיו. שתי קבוצות בפייסבוק מגדירות אותו כ"פרשן הגרוע בכל הזמנים". יוצרי אחת מהן אף נימקו את הקמתה בכך שוואן גנדי "כל הזמן מדבר על השרירים של לברון ג'יימס כאילו הוא נמשך אליו, וכשהוא מתרגש, הקול שלו נשמע כמו של ילדה קטנה". חוזרת על עצמה גם הטענה "אם הוא יודע כל כך הרבה על NBA, למה פיטרו אותו מכל מקום?".

ועדיין, מדובר בדעת מיעוט - בשתי הקבוצות יחד יש 280 חברים בלבד. "אני פשוט אומר מה שאני חושב", מסביר ואן גנדי, "לפעמים זה גם מכניס אותי לצרות".

"אנשים חושבים שאכפת לי מי ינצח, אבל הם לא מבינים שזה בכלל לא משנה לי. אני רק רוצה שהעונה כבר תיגמר כדי שאוכל לצאת לחופשה"

(צ'רלס בארקלי, כהרגלו, לא מתבייש להיות עצמו בסיום המשחק הרביעי בגמר המזרח)

ואן גנדי יכול להיות רגוע. בתחרות עם בארקלי על מספר הפעמים בהן אמר משהו שהכניס אותו לצרות, הוא יפסיד בגדול.

באופן כללי, בארקלי הוא דוגמה לפרשן האולטימטיבי. חד (היחיד שחזה את הניצחונות של דאלאס וממפיס על הלייקרס וסן אנטוניו, בהתאמה), קורע מצחוק (נישק ישבן של חמור בשידור חי אחרי שהפסיד לקני סמית' בהתערבות) ובעיקר נטול פילטרים ונעדר ממלכתיות. זה מעניק לו מספר שונאים גבוה כמעט כמו אוהבים, אבל בשורה התחתונה, כמעט אף אחד לא נשאר אדיש כלפיו.

בסיום המשחק השלישי בגמר המזרח השנה, אחרי שקרא לשחקני מיאמי "חבורה של בכיינים", התגודדו אלפי אוהדי ההיט מחוץ לאולם - המקום בו צולמה תכנית הסיכום בהשתתפותו - וקראו קריאות בגנותו. במשחק הרביעי, התכנית כבר צולמה בתוך האולם מחשש להתפרעות נוספת.

"עצם זה שהם מתרגזים כל כך רק מראה שהם צופים בי ושאכפת להם ממה שיש לי להגיד", אומר בארקלי, שממחיש עד כמה הפרשנים הפכו לחלק מחוויית הצפייה במשחק. שנייה אחר כך כבר הצית חזית נוספת, כשסיפר לכולם על שיחה שקיבל מנציג של נייקי, שרצה לדעת למה העביר ביקורת על לברון ג'יימס.

"הפרשנים הם הפסקול של המשחק מבחינתי, במהלכו, לפניו ואחריו", מסביר ג'וול מדוע לעולם לא יעלה על דעתו ללחוץ על כפתור ההשתקה בטלוויזיה כשהפרשן מדבר.

לשאלה אם באמת צריך כל כך הרבה מהם, יש לו תשובה מוכנה: "מג'יק קלישאתי, אבל חינני. ג'קסון חד אבחנה. בארקלי וקני יכולים להיות קומיקאים, ולראות אותם נקרעים מצחוק זה מדבק. החבר'ה ב-ESPN מוסיפים את הנפח האנליטי והסטטיסטי שכיף לדעת לפני ואחרי משחקים. בגדול, אחרי משהו כמו ארבע שעות ברוטו, אני מרגיש שקיבלתי את חוויית הצפייה המושלמת במשחק NBA".



צ'רלס בארקלי, קני סמית' וארני ג'ונסון נהנים באולפן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#