בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפועל ת"א: מלחמה, שלום ודרור קשטן

הדבר היחיד לגביו הצליחו אלי טביב ומוני הראל להגיע להסכמה, הוא גם זה שלימד את אבוקסיס שיעור בהלכות הזובור. "קשטן בהפועל", רגע לפני שמחשיך

תגובות

1. נו, הייתם מאמינים, הדבר היחיד שהם מצליחים להסכים עליו זה על חזרתו של דרור קשטן להפועל ת"א. טביב היה מסרב לצרף את מסי אם זה היה מגיע בזכות הראל, שהיה מוותר מצדו ברצון על כריסטיאנו רונאלדו אם היה מצטלם מבלה במועדון של דורון אוסידון.

אבל קשטן? עליו הם ישרפו קונצנזוס. הם יריבו על הכל - אפילו על כמות הגוון של האדום בחולצות השחקנים - אבל על קשטן הם יסכימו. אחד יחתום, השני יאשר. למה? כי זה קשטן. לא סתם "קשטן", אלא "קשטן בהפועל". "קשטן בהפועל" זה יותר מ"קשטן בנבחרת" או "קשטן בבני יהודה". כל גדולי הדור האמיתיים - מאריה הרשקוביץ', דרך מוטי אורנשטיין, עבור במושיק תאומים וסיים בהראל וטביב - יסכימו ש"קשטן בהפועל" זה משהו מיוחד. ש"קשטן", זאת אומרת "דרור" (איך תמיד לאנשים האלה יש שם משפחה כשחייבים ושם פרטי כשצריך?), זקוק להפועל תל אביב כמו שהפועל תל אביב זקוקה לו.

ההוא שבא והוא שהולך. אבוקסיס (מימין) וקשטן בימים שמחים יותר (תצלום ארכיון: אוריאל סיני)

שניהם, שני העצמים ההיסטוריים האלו, אולי יכולים להשלות את עצמם שהם יכולים להסתדר אחד בלי השני למשך תקופה, אבל בסוף, כמו זוג אוהבים, כמו שמש וים, ישובו ויחבקו אחד את השני בסופו של יום. איכשהו דברים כאלה קורים רק בסוף, רגע לפני שהחושך יורד.

2. איזה זובור קשטן האכיל את אבוקסיס. שפך עליו קטשופ, זרק עליו ביצים וחופן קמח, דפק לו שתי סטירות מאחורה והרטיב את כרית האגודל כדי להפריד בין השטרות ולספור אותם. שני אנשים בלי אלוהים התנגשו אחד בשני ויוסי גילה שבניגוד למה שחשב, גם לו יש עוד כמה שיעורים לקחת בתחום.

קשטן, שב והתבהר באופן סופי בסיפור הנוכחי, הוא הזן מאסטר בכל הקשור לאמנות הספציפית הזאת. זו הבשורה הגדולה שבחזרתו לקדנציה רביעית, היכולת האבסולוטית והמוכחת האחרונה שבארסנל המידלדל שלו; האני מאמין המקצועי שלו, ה-2-4-4 הפשטני, ספג חבטה אדירה בשנותיו בנבחרת; אחרי שנים של השעיות וסיפסולים, אמירתו על אופיו של השחקן הישראלי ומידת החינוך מחדש הדרושה להצלחתו הפכה מאוסה, קלישאתית וצפויה (כן, קלטנו את הקטע: אתה מספסל אחד, שולח אחר ליציע, והכל בשל סיבות שידועות רק לך. בוא נתקדם); נותרה בבדידות מזהרת רק יכולתו, אמנותו, להמשיך ולקיים את המשפט "אני ואפסי עוד" באינספור דרכים משוכללות. יכול היה להיות מאמן חתירה מעולה.

דרור קשטן: "שותים את דמי, זו בושה" | משה הרוש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#