בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכבי חיפה

מה עושים עם ניר דוידוביץ'?

אחרי 25 שנה במכבי חיפה עתידו של ניר דוידוביץ' עומד בסימן שאלה גדול. גם ב"כלבו חיפה" לא הצליחו להגיע להסכמה

תגובות

עירד צפריר | שוב טעה ביציאה: עדיף היה לדוידוביץ' לומר את מה שאמר לפסיכולוג. אבל מי שלא יכול להבין אותו לא היה אף פעם אנדרדוג

להיות הכבשה השחורה של המשפחה זה תמיד דבר קשה. על אחת כמה וכמה כשאתה הבן הבכור. קשה להרגיש שדווקא אחיך הקטן הוא זה שעושה את ההורים גאים. קשה לראות אותו ממלא אחר כל הציפיות הנורמטיביות. ואתה? תמיד תישאר עם התחושה שלא משנה מה תעשה זה לא יספיק. אתה אף פעם לא תהיה מוצלח כמו אחיך הקטן. לא כי אתה לא מוצלח, אתה פשוט שונה, באופי שלך אתה שקט ומופנם יותר. אתה אוהב את המקום שלך, אבל יש את הימים האלה. נו, כשאבא זורק לאחיך משפט שהוא בחיים לא אמר לך, או כשאמא גורמת לך להרגיש נחות ממנו. ואז הרגשות האלה מציפים אותך. אתה שונא אותם. אתה לא רוצה לקנא. אתה פשוט לא שולט בזה.

לא שולט בקנאה. דוידוביץ' (תצלום: שרון בוקוב)

ניר דוידוביץ' הוא האח הגדול. הוא מעולם לא עזב את מכבי חיפה, הוא סמל שנתן את הגוף שלו למען המועדון. אבל הוא לעולם לא יהיה יניב קטן. לעולם הוא לא ייהנה מהמעמד שלו. לא מסרט הקפטן, לא ממעמד האליל אצל הקהל, לא מיחסים קרובים עם יעקב שחר. הוא כבר השלים עם זה באיזשהו מקום. אבל כשקטן קרא לאריק בנאדו להניף איתו את צלחת האליפות, הוא הרגיש את הרוק יורד בגרון. התחושות האלה, שהוא כל כך סולד מהן, שוב הציפו אותו. הכל יצא החוצה בראיון מתוזמן היטב ב"מעריב", בדיוק ביום האחרון שבו מכבי היתה יכולה לשחרר אותו עם פיצוי מינימלי.

זה לא הגיע מדוידוביץ' וברור שגורם בסביבתו דחף אותו להוציא את אשר על לבו. אני מצטער ניר, אני באמת מעריך אותך, אבל אתה צריך לחשוב עם עצמך, ממי אתה מקבל עצות בקשר לקריירה והאם אותו יועץ (אולי יועצים, אולי בכלל יועצת) אי פעם התקלח עם עוד 17 גברים. בפעם הבאה שאתה מרגיש צורך לשפוך לך לטיפול. יוני הללי עיתונאי מצוין, אבל אני די בטוח שהאיש לא למד פסיכולוגיה קלינית. כעיתונאי, קשה לי לנזוף בשחקן שאומר את מה שהוא חושב בראיון, הרי זה בדיוק מה שאנחנו מחפשים, אבל את הראיון של דוידוביץ' עוד ילמדו בפקולטה למדעי המקבריות, בקורס "איך לכרות לעצמך קבר". הרי מה היו התגובות של מי שקרא את הראיון הזה? הנה, דווקא ההוא שעלה למכבי חיפה בכל כך הרבה כסף עם טעויות מכריעות באירופה, דווקא הוא פותח את הפה. איזה בכיין, איזה כפוי טובה.

בתמונה: שלושה סמלים, שני אחים קטנים ואח גדול אחד וממורמר (תצלום: ניר קידר)

אני דווקא מבין את דוידוביץ'. לפחות את הקנאה, זו שהוא לא לעולם לא יודה בה. הוא לא היה צריך לומר שליניב קטן אין שכל. למעשה, לומר דבר כזה לא מלמד על עודף בתאים אפורים. אבל זה לא נעים לחיות בתחושה שהאח הקטן הוא לא רק האח המועדף, הוא גם שוכח שהוא האח הקטן. בסופו של דבר, ניר דוידוביץ' הוא סמל ירוק לא פחות מאף סמל אחר. לפעמים הוא קצת שחצן, לפעמים הוא נראה אפילו קצת חלול. אבל איך הוא אומר? אי אפשר להתווכח עם המספרים. לא בטוח ששוער אחר, אפילו טוב יותר, היה מצליח להסתדר בעונה כזו, שבה כל החלק האחורי שהחל את העונה עבר מהפכה במהלכה. לדוידוביץ' יש משחק רגל רע וכמה טעויות שייכנסו לפנתיאון הכדורגל הישראלי. אבל כבר שלוש שנים שהוא סופג הכי מעט שערים בליגת העל. הוא יודע שהולכים להביא מעליו שוער זר והוא עדיין מוכן להישאר כשוער שני. אפילו שהוא שווה הרכב ראשון לא פחות מהבן המועדף. אז הוא שקט, והוא לא הכי חברותי, וכנראה גם טאקט הוא לא החלק החזק במשפחה. אבל ניר דוידוביץ' חייב להישאר חלק ממכבי חיפה ולו רק בגלל שהוא אף פעם לא קיבל את הכבוד המגיע לו. ולא יקרה כלום אם הבן המועדף יבין שלמרות שהוא האח הצעיר, הגיע הזמן שהוא יגלה בגרות וימחל מכבודו. פשוט יבוא ויגיד: אף פעם לא היינו קרובים, גם אני עשיתי טעויות, אבל הדם של שנינו הוא ירוק. אז בוא נשכח מהכל.

עופר פרוסנר | זה לא אני, זה אתה: גם אם מתעלמים מכל הפיאסקו, דוידוביץ' פשוט כבר לא מספיק טוב. גם הוא כבר הבין את זה

1. חלק גדול מהזמן, מה שאנחנו (עיתונאים או אנשים שכותבים) עושים זה לחפש את המילים המדויקות כדי לתווך את המציאות על מנת שהתחושה תעבור בצורה המיטבית אל הקורא. אנחנו יושבים בקרית אליעזר או ברוממה או בנשר, לפעמים מול הטלוויזיה או מול אתרי האינטרנט, ומנסים לתפוס מה התחושה הכללית של רוב האנשים (אם יש דבר כזה), כדי שנכתוב אותה ונמסור אותה אחר כך, מזוקקת ומסונתזת, בחזרה.

2. וכשניר דוידוביץ' קיבל את השער ההוא במשחק נגד מכבי נתניה בדקה ה-24 (אותו שער שעליו משום מה הוא לא דיבר כלל באותו ראיון ב"מעריב"), היה די קל לזקק את התחושה. הנה משהו שכתבתי אז: "את הדקה ה-24 אתמול בקרית אליעזר אף אחד לא ישכח. יש רגעים כאלה בחיים, שזוכרים. זה רגע שאוהבים לקרוא לו מכונן... משחקי כדורגל, יש להבין, הם יקום שלם או תקופת חיים, עם לידה ומוות, ונרטיב שניצב בין שניהם. והרגע הזה, מבחינת מכבי חיפה, שבו הנרטיב של המשחק הזה הפך מהצלחה לכישלון, קרה בדקה ה-24, וליתר דיוק ברגע שבו בעט ניר דוידוביץ' את הכדור לגופו של אחמד סבע רק כדי לצפות בו נכנס אל תוך שערו הוא... בדקה ה-24, מיד אחרי אותו גול, נפלה שמיכה, ולא שמיכת פיקה דקה של קיץ, אלא שמיכת פוך עבה, שמורכבת כל כולה מלחץ".

הדקה שלא תישכח. דוידוביץ' (תצלום: שרון בוקוב)

3. הנה עוד קצת מילים על מה שהרגישו אוהדים של מכבי חיפה שהיו במשחק: "אני לא מאמין שהוא עשה את זה", "זה לא קורה, זה לא קורה, זה לא קורה", "שיחקנו כל כך טוב, איך הוא יכול היה לדפוק את זה", ו"די עם זה, פשוט די עם זה".

4. קבוצת צמרת בליגת העל, שמעוניינת להתחרות על האליפות, לא יכולה לשחק עם שוער שאין לו משחק רגל. לא יכולה לשחק עם שוער שהבלמים שלו חושבים פעמיים אם להחזיר לו כדור. שוער שאתה יודע שיש סיכוי שהוא יעשה בכל משחק טעות שתחרבן לך את המשחק. סליחה, תמחקו את המשפט האחרון, ותתקנו: שוער שאתה יודע בוודאות שיעשה בכל משחק טעות שיכולה לחרבן לך את המשחק.

5. אי אפשר לקחת מניר דוידוביץ' את מה שהוא נתן למכבי חיפה. הקבוצה לקחה אליפויות כשעמד בשער, הצליחה לא פעם יפה באירופה, אבל כל זה היה בעבר. היחיד שחושב שדוידוביץ' צריך לעמוד בשער בעונה הבאה, כך נראה לפחות, הוא דוידוביץ' בעצמו. אבל הוא לא כל כך אובייקטיבי.

6. נחזור לראיון ולתחושות של אוהדים. מה שעולה מהראיון הזה הוא שדוידוביץ' חושב ופועל בעולם שמבחינתו הוא איזשהו ואקום. יכול להיות שזה מתאים לשוער שהקשר שלו עם שאר מרכיבי הקבוצה הוא על בסיס התנדבותי ורגעי בלבד. לאריק בנאדו ולדוידוביץ' יש כבר כמות יפה של אליפויות בכיס, ועדיין התחושה שעולה מהראיון הזה היא שיש לו בעיה קשה של אגו מתפרץ וחוסר ביטחון. למה זה קורה? מאיפה זה נובע?

הבין בעצמו שהוא לא מספיק טוב. דוידוביץ' בפעולה (תצלום: ניר קידר)

7. ובכן, כשמפעילים קצת היגיון בריא ופסיכולוגיה בגרוש, הסיבה העיקרית (לדעת כותב שורות אלה) היא שדוידוביץ' הבין כבר בעצמו שהוא לא מספיק טוב. פיזית, הוא מפסיד חלק גדול ממשחקים בכל עונה עקב פציעות (ועל משחק הרגל כבר דיברנו). הטעויות שלו נהיות מוגזמות ומשרות חוסר ביטחון, גם עליו וגם על הקבוצה והאוהדים ביציע. אז הראיון הזה היה מבחינת יראו וייראו.

8. אבל אף אחד כבר לא מפחד. אף אחד כבר לא לוקח ברצינות. לא מתייחסים לצורה, אלא לתוכן. ואת התוכן פרטתי לכם בשבעת הסעיפים הקודמים. ידוע ששוערים מסיימים את הקדנציות שלהם כמעט תמיד בצורה לא יפה. זה לא מגיע לניר, אלא אם הוא ימשיך להתעקש לעשות את זה בעצמו. הוא כבר לא צריך להיות השוער הראשון של מכבי חיפה. במצב שנוצר עדיף שגם לא יהיה בחדר ההלבשה. מגיע לו שילך בצורה יפה עם טקס מכובד ומגיע גם לנו שנזכור אותו כמו שצריך.

9. והכי חשוב, שלא נשכח אף פעם - תודה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#