על ספורט, גאווה ודעה קדומה

בזמן שנדמה כאילו העולם כולו חוגג את יציאתו מהארון, הספורט העולמי, והקבוצתי במיוחד, עדיין נעול בתוך מסגרות מיושנות של פחד ודעה קדומה. ובכל זאת, כבר ניתן לאתר ניצני שינוי

עוזי דן
עוזי דן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עוזי דן
עוזי דן
מצעד הגאווה

קשה להסביר לצעירים של היום עד כמה היחס להומואים וללסביות היה שונה רק לפני דור אחד. קשה להסביר את שלטון הדעה הקדומה, השנאה, הפחד והסכנה. בישראל וברבות מארצות תבל התחוללה בדור האחרון מהפכה של ממש, יציאה מהארון תרתי משמע. מה שפעם היה סוד אפל, היום הוא פעמים רבות עניין גלוי ומוצהר. בגאווה.

גם במקומות שמרניים וקרתניים כמו הצבא האמריקאי או הכנסייה הקתולית התפתחו לאחרונה דיונים בנושא היחסים החד מיניים. העולם, או לפחות חלקו הליברלי, עושה צעדים גדולים לעבר הכיוון הנכון. אבל יש תחום אחד בו ההתקדמות אטית במיוחד. בו הצורה בה מתייחסים ליציאה מהארון או להומואים, לסביות וטרנסג'נדרים היא חשוכה לפרקים, הומופובית תדיר ומלאה דעות קדומות כל הזמן. התחום הזה הוא ספורט.

רק לפני מספר שבועות, קרא קובי בראיינט "מתרומם" לשופט ב-NBA. בעידן של תקינות פוליטית, בראיינט לא היה מעז לעלוב בשופט על רקע דת, מוצא, מגזר או מגדר, אבל "הומו" היא עדיין קללה לגיטימית בספורט. זה נכון לגבי יציעי בלומפילד, האורווה או הקופסא, כמו גם לגבי כמה מגדולי הכוכבים.

עניין קבוצתי

כשמתייחסים לנושא, יש להבדיל בין ענפי ספורט קבוצתיים לענפים האישיים. לספורטאים בענפים היחידניים, היציאה מהארון קלה יותר. יעידו על כך כוכבי וכוכבות הטניס שיצאו מהארון כבר בשנות ה-30' (הלן ג'ייקובס, ביל טילדן), ובוודאי בתקופות מאוחרות יותר (בילי ג'ין קינג, מרטינה נווארטילובה, קונצ'יטה מרטינס, ציפי אובזילר). כמוהם היו גם גרג לוגאניס, כוכב הקפיצות למים, השחיין ברוס הייס ועוד רבים אחרים.

מנגד, כמעט שלא קיימים ספורטאים, ודאי לא בענפים מקצועניים, ודאי שלא גברים, ודאי לא פעילים, המכריזים על נטייתם בפומבי. הדבר נכון בכל ענפי הספורט, כולל בכדורגל הגדול והשמרני מכולם, וגם בישראל, בה שחקנים מעדיפים להישאר בארון למרות הלחשושים וה"אחד שיודע". אסארה טואלו, אחד משלושת שחקני הפוטבול היחידים שהעזו לצאת מהארון - כולם אחרי פרישתם - אמר כי אם היה עושה זאת במהלך הקריירה שלו, היא היתה נגמרת. "הוא צודק", גיבה אותו חבר לקבוצה, "היו אוכלים אותו חי, גומרים אותו".

ובכל זאת, ניצני שינוי פורחים גם בספורט. רק לאחרונה יצאו מהארון גארת' תומאס, קפטן נבחרת הראגבי של וולס - שהיה לספורטאי הקבוצתי הבכיר הראשון שעושה זאת - ושחקן הקריקט סטיבן דייויס. השינוי מתבטא, מסתבר, גם בקרב עסקנים. בחודש שעבר הודה ריק וולטס, נשיא פיניקס סאנס מה-NBA, כי חי בארון במשך שנים, והסביר כי פעל כעת כדי "לעודד צעירים הנמצאים במצבו".

הקומישינר דייויד סטרן, כך התברר, ידע על חייו האישיים של וולטס ואף תרם כסף לזכרו של בן זוגו, שמת ממחלת האיידס. סטרן הביע תמיכה גורפת בוולטס, וכמוהו גם אחרים בליגה.

מהפכת הייסן?

נתון נדרש על מנת לגלות את מצב ההומואים והלסביות בספורט הוא יחסם של ספורטאים אחרים לתופעה. בפוטבול האמריקאי היו לאחרונה קריאות של כמה שחקנים בעד נישואים חד מיניים, וכך היה גם בהוקי, עוד ענף "גברי" ושמרן. אלה סימנים נוספים של שינוי, אך הוא עדיין רחוק. מתוך 3,500 ספורטאים מקצוענים בארבעת ענפי הספורט הגדולים בארצות הברית, אין ולו אחד שמוכן לצאת מהארון ולהכריז "אני הומו". על פי הסטטיסטיקה, קיימים בארבע הליגות בין 120 ל-350 אנשים שאמורים לעשות זאת.

אפילו בכדורגל, שבזכות הפופולריות שלו בעולם יכול להיות גם חלון הראווה המושלם, נרמזים סימני המהפכה. לאט. כשג'סטין פשאנו המנוח הכריז על עצמו ככדורגלן הבריטי הראשון (והיחיד) שיצא מהארון בשנת 1990, התקשורת והאוהדים זעמו. אפילו אחיו התנער ממנו. היום זה לא יקרה. העולם אמנם רעש כשהתפרסמה תמונתו של גוטי הספרדי מתגפף עם גבר (שלבסוף התברר כאישה), אבל התהליך שהחל בענפים דומים כמו ראגבי וקריקט יהיה חייב לעבור גם דרך הכדורגל.

אנטון הייסן, כדורגלן שוודי בינוני שיצא מהארון לפני כחודשיים, הוא ככל הידוע רק המקצוען השלישי שעושה זאת. בניגוד לפשאנו או לנורווגי תומאס ברלינג, שעשה זאת בשנת 2000 ונאלץ לפרוש בגלל התגובות, הייסן בן ה-20 גדל באווירה אחרת, שלא מתביישת במיניותה. זה עניין של זמן, ולא ארוך, עד שיגיעו הבאים אחריו. גם בישראל.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ