בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשזוהר זמירו החליט לרוץ באמת

במשך שנים ניהל זוהר זמירו קריירה מכובדת בהילוך שני, עד ששיחה אחת עם יוסף גיזאצ'ו האיצה בו לצאת להרפתקה. הוא ויתר על פרנסה קבועה, נפרד לתקופות ארוכות מבתו, ספג עלבונות כשהגיע למקום השני, הרחיק עד אתיופיה כדי למצוא מנטור ומסגרת אימונים והתמודד עם הכל לבד. ופתאום, ברגע אחד, למרתוניסט בן ה-34 ירד האסימון: "וואו, אלוהים, קורה פה משהו גדול"

תגובות

ב-10 באפריל, יום המרתון ברוטרדם, התייצב זוהר זמירו במתחם כשעה וחצי קודם ליריית הפתיחה. "בדרך כלל, לפני המירוץ אני יושב עם אנשים כדי לא להתרכז בריצה עצמה, אבל באותו יום התנתקתי מכולם. הלכתי לשבת לבד ודמיינתי את מהלך הריצה. המרתון התחיל, אבל בקילומטר הראשון כל הגוף שלי לא זז, הייתי רדום. וובה בריהון והיילה סטאין ברחו 200 מטר קדימה. אמרתי לעצמי 'אלוהים, תעזור לי. מה אני יכול לעשות? למה הגוף מתנהג ככה, הרי עשיתי חימום טוב. מה יש לי?'. לאט לאט התחלתי להשתחרר. בקילומטר השלישי הדבקתי פערים, ואחרי עשרה ק"מ סטאין אמר לי שהוא לא יכול להחזיק מעמד בקצב שלי ונשאר מאחור".

זמירו דילג קדימה, הביט בשעון ושאב ממנו עוד קצת אדרנלין. "בקילומטר ה-35 אמרתי 'זהו, יש לי בידיים את המינימום לאליפות העולם בקוריאה'. אחרי 40 ק"מ הרגשתי שיש לי גם את הכרטיס לאולימפיאדה. באותו רגע חשבתי 'וואו, אלוהים, קורה פה משהו גדול, לא מה שציפיתי'. אם לא הייתי חושב על זה, אולי הייתי שובר גם את השיא הישראלי".

את קו הסיום ברוטרדם חצה זמירו בזמן מדהים של 2:14:28 שעות - 7:05 דקות מהר יותר משיאו האישי. "זאת היתה תוצאת חיי. התרגשתי והתחלתי לבכות. אנשים שאימנתי פעם והגיעו במיוחד להולנד כדי לעודד אותי, קפצו עלי. רעדתי, היתה לי צמרמורת ולא הבנתי באותם רגעים מה עובר עלי. שאלתי את עצמי איך זה קרה, איך השגתי בבת אחת שני כרטיסים - לקוריאה וללונדון 2012 - ולא האמנתי. זה היה נס. כל הקושי השתלם, הגשמתי את החלום שלי".

החלום הספורטיבי הראשון של זמירו (34) החל דווקא על מגרש הכדורסל, אך במהרה הבין הנער הצנום כי מקומו בענף אחר לגמרי. "מיציתי את עצמי בכדורסל, חסרו לי גובה, קואורדינציה, יכולת ותמיכה", הוא מתאר, "לכדורסלן יש המון צרכים. באתלטיקה אתה יוצא לרוץ ויכול לעשות מה שאתה רוצה, השטח פתוח בפניך. אתה תלוי בעצמך וצריך להשקיע בעצמך".

מקומו של האינדיבידואל ושאלת המימוש העצמי מהווים מוטיב חוזר בדרכו של זמירו. בגיל 17, בכל אופן, הוא נענה לתחינות המורה לחינוך גופני, ששלח אותו לתחרויות בית ספריות על המסלול. "זה דירבן אותי ונתן לי מוטיבציה. רצתי למרחקים של 800 ו-1,500 מטר, אבל לא לקחתי את האתלטיקה ברצינות. לא הקדשתי לזה את חיי, כי שמעתי מאתלטים בוגרים שהם לא מתקדמים ולא מגשימים את השאיפות. לא היתה מסגרת, תשתית של אנשים שישקיעו בי, ולכן אמרתי לעצמי שתמיד אהיה באמצע ולא אשקיע את כל כולי. זו היתה העדיפות השנייה, אחרי החיים הפרטיים".

בהילוך שני הפך זמירו לאחד מרצי המרתון הבכירים בארץ, אבל לא שאף לגדולות בזירה הבינלאומית ונותר מסור לעבודתו כמאמן אישי. "אתלט צריך דחיפה, מישהו שיהיה תמיד מאחוריו, אחרת קשה מאוד להצליח. ספורטאי הוא כמו עציץ - צריך שמש, מים. אם לא תטפח אותו בכל בוקר, הוא לא יצמח. צריך לתת לספורטאי את הדברים הבסיסיים ורק אחר כך לבקש תוצאות. בארץ זה הפוך: קודם תשיג תוצאות, ואז גם הנמלים יידעו להגיד לך בוקר טוב".

היועץ של עצמי

לפני שלוש שנים הגיעה הדחיפה לה ייחל זמירו. היתה זו שיחה גלויה עם חברו הטוב, האתלט יוסף גיזאצ'ו. "זוהר, בוא נוותר על הכל ונלך על זה, אתה ואני", הציע לזמירו הרץ הישראלי הבכיר למרחקים בינוניים, "נעשה כל מה שאפשר כדי שלא יבוא יום ונצטער כי לא הגענו לאליפות העולם או לאולימפיאדה, שלא תישאר לנו צביטה בלב. תשקיע את כל כולך במשך שנתיים".

וכך יצא זמירו אל הלא נודע. 42 ק"מ של תהיות והרהורים, בלי שום הבטחות לסיוע. "החלטתי להשקיע בריצה את החיים שלי", הוא מתאר את המפנה, "עזבתי את העבודות שהיו לי ושיניתי תכניות. התפרנסתי יפה, אבל ויתרתי על הכל, שמתי את זה בצד ואמרתי 'על החיים ועל המוות'. התקשרתי לכל הלקוחות והודעתי שאני עוזב. זה היה מאוד קשה, עד היום חלקם שואלים מתי אני חוזר".

זמירו לא חזר, רק דהר ולא הביט עוד לאחור. אשתקד קטף את התואר הלאומי במרתון טבריה, אבל בינואר האחרון, חרף הכנה אינטנסיבית וציפיות לתוצאה איכותית בכנרת, אכזב וסיים שני אחרי היילה סטאין. "נשברתי", הוא מודה, "לפני המירוץ הייתי במחנה אימונים והשקעתי את כל כולי בחודשיים מפרכים. כל מה שתכננתי לא יצא לפועל. שום דבר לא הלך ואני נשברתי באופן טוטאלי, כמעט איבדתי את עצמי".

דווקא בשיא התסכול וכשהצורך בתמיכה היה גדול מאי פעם, חש זמירו בודד מתמיד. "סיימתי שני והרגשתי שאנשים מתנתקים ממני, לא מתייחסים אלי. היה להם קשה אפילו ללחוץ לי את היד ולהגיד 'לא נורא, בפעם הבאה תעשה את זה'. אף אחד לא ניגש אלי. בדרך כלל המון מפרגנים לי, מתקשרים אלי ומעריכים אותי, אבל באותו היום מה ששמעתי מסביב פגע בי - 'מי זה זוהר הזה? הוא צריך לפרוש, הוא לא יגיע לשום מקום, לא צריך לממן לו מחנות אימונים'. אחרי שהשקעתי חודשיים שלמים ולא השגתי תוצאה, ברור שחשבתי לפרוש. חזרתי הביתה, סגרתי את עצמי במשך שבוע שלם ולא ראיתי אור יום. ניסיתי להחליט מה לעשות עם עצמי".

גם עם הסיטואציה המורכבת הזו התמודד זמירו בגפו. "אף אחד לא ישב אתי כדי לפתור את הבעיה. בסופו של דבר, הייתי היועץ של עצמי. חשבתי מה לעשות: אם לעזוב הכל או להמשיך בדרך הזאת ולהוכיח את עצמי. תהיתי אם אני מסוגל, והחלטתי לנסות שוב. מה שדירבן אותי היו אותם אנשים שאמרו 'לא מגיע לו כלום'".

איפה הייתי בלי חאג'י

בסוף פברואר המריא זמירו לטייק נוסף באתיופיה. "החלטתי שאקדיש את עצמי לריצה עד שאשיג את הקריטריון לאליפות העולם. זאת היתה המשימה שלי, וידעתי שעד שאשלים אותה לא אוותר". בבית הקפה המקומי המתין לו חאג'י, המאמן האתיופי האגדי. "במרתון הבא תרוץ 2:16 שעות", הוא ניבא. "אתה משוגע?", השיב הישראלי, "איך אתה יודע למה אני מסוגל? אפילו לא ראית אותי רץ". חאג'י ירה בביטחון: "אני רואה את העמידה שלך, אתה שווה את הזמן הזה כבר במירוץ הקרוב".

במהרה הבין זמירו שהוא בידיים טובות. "חאג'י שינה אותי מקצה לקצה: תכנית אימונים מצוינת, הורדת עומסים בגובה, טכניקה - מתי להגביר קצב ומתי לשמור על אחידות - ובעיקר חיזוק מנטלי. הוא החזיר לי את האמונה בעצמי".

בתחילת אפריל, כאמור, נחת זמירו בהולנד. "הגעתי עם הרבה חששות. אולי לא התאמנתי מספיק באתיופיה, אולי יקרה לי מה שקרה בטבריה ואז יגידו 'שלחו אותו למרתון ושוב הוא לא הצליח'. הייתי בסרטים. יומיים לפני מרתון רוטרדם לא הצלחתי לישון. קמתי באמצע הלילה והסתובבתי במסדרון, רשמתי עשר פעמים ביומן את התוצאה שאני רוצה להשיג: 2:16 שעות, וכרטיס לקוריאה. זה כל מה שרציתי, בכלל לא חשבתי על לונדון".

גם חאג'י לא ידע עד כמה זמירו רוצה, ויכול. התוצאה שרשם ברוטרדם היתה טובה ב-1:32 דקות מהתחזית של המנטור האתיופי. אחרי שהפך לאתלט הישראלי הראשון להבטיח את מקומו במשחקים האולימפיים, הרגיש זמירו שהמאמץ היה שווה הכל - את העלבונות בטבריה, את הפרנסה הבטוחה שאיבד ואת המסעות הארוכים לאתיופיה. הוא מאושר וגאה, למרות שהעתיד הכלכלי נותר מעורפל. "עדיין לא ראיתי שיפור, אבל זה תהליך שלוקח זמן. זאת הדרך שבחרתי, לטוב ולרע - קודם כל להשקיע בעצמי. אם יבואו אחרים וישקיעו, מה טוב. אני עושה את זה למען הסיפוק והתחושה האישית".

כל מה שלא ציפיתם

לא מזמן נזכרו גיזאצ'ו וזמירו באותה שיחה מכוננת שניהלו. הראשון, אגב, עדיין מנסה להשיג את הקריטריון לקוריאה. זמירו, שעלה ארצה בגיל 12 מאתיופיה והתמקם באשדוד, שוהה במולדתו כמעט שבעה חודשים בשנה. "אני בא למחנה אימון כדי לעשות את העבודה ולחזור לישראל", הוא מצנן את רעיון השיבה וסגירת המעגל, "זה לא שמישהו מקבל אותי שם בזרועות פתוחות. ישראל היא הבית שלי, אבל באתיופיה יש צוות מאמנים שלם ועשרות ספורטאים שמתאמנים אתי ארבע פעמים בשבוע. בגובה של עד 4,000 מטר אתה שואף ויטמינים מהאוויר, וזה שונה לגמרי מריצה בישראל.

"אצלנו אין אנשים, אין קבוצות וכולם מפוזרים. כמו הפיזור, כך גם התוצאות. לפעמים אני בודד באתיופיה, אין עם מי לדבר. אני נשאר לבד במשך 50 ימים וזה קשה, אבל זאת העבודה שלי. כדי להתקדם חייבים לשנות, להתנתק מהכל. צריך להיות חזק בראש, לכן אני רץ מרתון".

על מנת להפיג את השיעמום, מעביר זמירו את השעות המתות בקריאת ספרי מתח והיסטוריה. בין הקריאה לאימונים האינטנסיביים באתיופיה, נתקף המרתוניסט בגעגועים לבתו לירון. "זאת נקודה מאוד רגישה אצלי. קשה לי מאוד כשאני חוזר לבקר אותה בארץ והיא שואלת 'איפה היית, לא ראית אותי הרבה זמן, מה קרה שאתה מגיע פתאום?'. היא בת שבע, ולא יעזור כמה תנסה להסביר לילדים קטנים, הם לא יבינו ולא יקבלו את זה. הם צריכים אהבה וחום, רוצים שתהיה לידם, תחבק, תנשק ותיקח אותם לגן ולבילויים. היא חסרה לי, אבל זה חלק ממה שהקרבתי בחיים בשביל הריצה".

זמירו לא רואה בעצמו נציג של יוצאי אתיופיה, הוא כבר עבר פאזה מזמן. "בקהילה מכבדים אותי", הוא מציין, "אומרים כל הכבוד ומספרים שאני מקור לגאווה בשבילם, אבל אני רץ בשביל עצמי ובשביל כל העם - אתיופים, אשכנזים ומזרחים. כולם עוטפים אותי באהבה".

נכון להיום, זמירו הוא המרתוניסט היחיד שהבטיח את מקומו בקוריאה ובלונדון. לפני חצי שנה עבר להתגורר בשכונת רמת פולג הנתנייתית. בין קו החוף למכון וינגייט, הוא מתכונן לחוויה לא פשוטה באסיה בגלל תנאי מזג האוויר. באשר ללונדון 2012, מרשה לעצמו האתלט הצנוע להפליג בדמיונו. "אני מקווה מאוד לעשות שם משהו שעם ישראל לא מצפה ממני. אני לא יכול לומר מה, אבל זה משהו טוב, כזה שיירשם בדפי ההיסטוריה".



זוהר זמירו. ''אני מקווה מאוד לעשות בלונדון משהו שעם ישראל לא מצפה ממני''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#