בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הארץ של הסופרים | סתם יום של חול

יש רגעים שבהם אתה מרגיש שאתה צופה בספורט אמיתי, אבל בשורה התחתונה, כדורעף חופים בירושלים הוא הרבה יותר מזה. או הרבה פחות

תגובות

בואו רק נשים בצד עניין אחד: מי שמחפש את הקלישאות על ירושלים וחוף, ים וקדושה וכל שאר ההתחכמויות, כולל סטטיסטיקות של כמה טונות חול יובאו מתל אביב, שיקיש בגוגל "כדורעף חופים בירושלים" ויצפה בכתבה ששודרה ב"שש עם עודד בן עמי" על הטורניר שהתקיים בשנה שעברה.

לא, כי פשוט כאן אנחנו במדור הספורט, ובמדור הספורט אנחנו מדברים על ספורט, ולא על כל מיני דברים מסביב, כמו ירושלים, וחול, ושמש, וחוף הים. אני, אגב, לא סובל את חוף הים, ואחת הסיבות שבגללן אני לא סובל את חוף הים, היא שיש בחוף הים המון חול. חול לא נעים לי. הוא חם, הוא מלוכלך, הוא חמקמק. אולי אחת הסיבות שאני לא סובל את חוף הים, ואת חול הים, היא שאני ירושלמי לשעבר. אבל אנחנו לא מדברים על דברים כאלה במדור הספורט, אלא על ספורט.

גברון (משמאל) מתרשם. מינימליזם בתנועה, מקסימליזם בתוצאה (תצלומים: אמיל סלמן)

בניגוד לפוטבול אמריקאי או בדמינטון, "כדורעף חופים" הוא תיאור מדויק למדי של ענף הספורט שאותו הוא מכנה: יש בו כדור, הכדור עף, והוא משוחק בחוף הים. (ובירושלים. אבל אמרתי כבר, אני לא מדבר על ירושלים. זה מדור ספורט). מלבד כדור מתעופף וחוף, משתתפים במשחק גם רשת, שתי קבוצות בנות שני שחקנים האחת, וקווי סימון שמסמנים את גבולות המגרש - סרטים שחורים שננעצים לתוך החול בעזרת יתדות ופטישים שטוחי ראש.

ומוזיקה במאתיים אלף דציבל שדופק בראש איזה די-ג'יי מקומי עם סרט מגבתי על המצח וסיגריה בוערת בין האצבעות ותנודות ראש שמעידות על כך שהקצב מוצא חן בעיניו, אם לשפוט לפי טורניר כדורעף החופים הירושלמי שהתקיים השבוע. "בשעה שבע מסיבת ריקודים חבל על הזמן עם טוני פוקס, די-ג'יי שהגיע מהולנד!", הכריז הכרוז, ואז הודיע שבמגרש מספר 3 מתמודדות הקבוצות "בוורלי הילס" ו"פילוסופי".

נערות שמשחקות כדורעף חופים, אם לשפוט לפי השחקניות של "בוורלי הילס" ו"פילוסופי", אוספות את השיער בזנב סוס, לובשות מכנסונים שחורים וחולצות טורניר של עיריית ירושלים (רק קבוצת בנות אחת שיחקה בבגדי ים, עד שנהיה קר מדי), הן שזופות ושריריות ויחפות, צובעות את ציפורני רגליהן בלק שחור, טורקיז או אדום, ומגיעות מבאר שבע ורעננה - שתי מעצמות חופים אחרות במדינתנו, מסתבר. הן נוהמות "אולה!" ו"הופה" אחרי שהן זוכות בנקודה, ומחליקות כיף של עידוד אחרי שהן מפסידות אחת, בדיוק כמו אנדי רם, ומכות סרבים מדויקים ומסובבים, ומניחות את ידיהן השלובות תחת הכדור כדי, מה שנקרא, להרים להנחתה.

בוורלי הילס מנצחות. הראיון הקצר שלי נערך בצעקות בצל הרעש הנוראי מעמדת הדי-ג'יי. הן לינה ותום, כאמור מבאר שבע. קראו על הטורניר בפלאייר שחולק בבית הספר.

אתן משחקות כדורעף חופים בדרך כלל?

התאמנו כמה פעמים לפני שבאנו.

הייתן פעם בבוורלי הילס?

לא.

מבט בלוח המשחקים של הטורניר מגלה שרוב הקבוצות בוחרות את שמותיהן לפי אחד הקריטריונים הבאים:

1. שמות של מקומות חמים בארה"ב (בוורלי הילס, טקסס, לאס וגאס, מיאמי ביץ').

2. קבוצות כדורגל מאנגליה (אוורטון, צ'לסי).

3. משקעים צבעוניים (גשם סגול, שלג לבן).

יש רגעים מהירים, חולפים, שבהם אתה מרגיש שאתה צופה בספורט ממש: שריר זרוע מתארך, יד נמתחת, בהונות רגליים מתחפרים בחול וקרסוליים נכפפים. גוף מזנק בטורסו מקביל לחול, אצבעות ארוכות מצליחות להגיע ולחסום את קו המסלול של הכדור. הכדור ניתז בסבסוב אל השמים, השחקן השני אוכל חול בספרינט נמוך, כורע על ברך אחת, מצליב ידיים, שולח את הכדור שמאבד גובה בחזרה למעלה. חברו קם במהירות, מנתר ומנחית בעוצמה לפינה חשופה. מינימליזם בתנועה, מקסימליזם בתוצאה. פה נפער בשאגה של אופוריה, חזה הולם בחזה, אגל זעה זולג לאט ממצח.

רגעים כאלה אתה מצפה לראות מנבחרת ישראל. נבחרת ישראל נראים רציניים. הם נראים תל אביבים, כמו שחברי נבחרת כדורעף החופים של ישראל צריכים להיראות (למרות שמתברר שחלקם מחיפה ואפילו ירושלים, ולאחד הירושלמים קוראים אוחנה). הם הגיעו בחולצות כחולות כהות בוהקות שמכריזות TEAM ISRAEL, לא החולצות הגרועות של העירייה. יש להם כובעי מצחייה לבנים תואמים של אדידס ומכנסיים אדומים-כחולים תואמים של אדידס, ומשקפי שמש תואמים של רוכבי אופניים, ושרירים זהובים תואמים, והילוך שחצני וגבוה של שורצי חופים תל אביבים. כמו שצריך. הם שלחו לכאן שלוש קבוצות של בנים ושתי קבוצות של בנות, ועכשיו אחת מקבוצות הבנים משחקת מול קבוצה ירושלמית חובבנית ששמה "חובבנים", וברגע שמתברר שאת הסרבים שלהם הם מגישים תוך כדי ניתור, ושהם מסמנים זה לזה כל מיני סימוני אצבעות מאחורי הגב, ושהם צופים מראש את פעולות היריב וחוסמים אותן, ברור שהם יקרעו אותם לגזרים.

אבל גם כשנבחרת ישראל משחקת אותו, כדורעף חופים הוא משחק משעמם לצפייה. זה משחק לשחק בחוף, בין קפיצות למים וביסים בקרטיב, נו, מי האידיוט שהפך אותו לענף ספורט אולימפי? וכשאין אפילו ים להפיג בו את השיעמום אלא רק אבן ירושלמית וקוצים צהבהבים... טוב, נשברתי, אני אגיד משפט אחד על ירושלים לפני שאלך: ירושלים, הרבה לפני והרבה אחרי הטורניר הזה, היא עיר בהדחקה. יש בה אנשים, אפילו ראשי ממשלות, שמשוכנעים שהיא משגשגת, ובטוחים שהיא מאוחדת. ברצינות, שמעתי נאום כזה לא מזמן. אז לדמיין חוף ים ולשחק משחק של חוף ים זו הכחשה מינורית יחסית של המציאות בעיר הזו. זה לא נורא. זה סתם קצת עלוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#