בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלון אלטרס עם אפי בירנבוים: הקבוצה הטובה בחיי

"היית נמוך מדי, היו לך רגליים של כדורגלן". 33 שנים אחרי, אפי בירנבוים לא חושש להישיר מבט לחניכו בנוער של מכבי רמת גן ולומר את האמת

תגובות

שנים רבות חיכיתי להזדמנות להודות למאמן הכדורסל אפי בירנבוים. סופרים ומשוררים בדרך כלל אינם צריכים להודות למאמני כדורסל, אבל לאפי אני חייב את זיכרונות הנעורים היפים ביותר שלי.

במחצית השנייה של שנות השבעים התאמנתי בקבוצת הנערים והנוער של מכבי רמת גן, והאפשרות להגיע לקבוצה הזאת היתה בשבילי התגשמות חלום. בנקודה הזאת מכונת הזמן צריכה להחזיר אותנו לרמת גן או גבעתיים של סוף השישים ותחילת השבעים. האוהדים בשתי הערים הללו היו יכולים לבחור בחירות ספורטיביות ברורות, שדנו אותם להשתייך לרוב או למיעוט. הפועל רמת גן בכדורגל ובכדורסל, מכבי רמת גן בכדורסל או הכח רמת גן בכדורגל. אני גרתי בקרבת כיכר נוח בגבעתיים ובחרתי בבחירת המיעוט: לאהוד את מכבי רמת גן ואת "הכח". גם ידידי יוסי אלפנט, הגיטריסט הנפלא של להקת הפליטים ושל אהוד בנאי, שמת לפני עשרים שנה, בחר את אותה הבחירה. זה חיזק את הידידות בינינו. אמנם היינו מיעוט, אבל היינו גאים ומאושרים בים אוהדי הפועל רמת גן שהקיף אותנו.

אלטרס (מימין) עם מאמנו לשעבר בירנבוים. אני זוכר את מגרש המרצפות, את סלי הזכוכית/פלסטיק (תצלומים: ספי מגריזו)

איני יודע איך הצליחה האגודה של מכבי רמת גן, בסוף שנות השישים, להביא סופרסטאר לקבוצת הכדורסל שלה. לא תקציבים גדולים היו בידיה או מתקן מפואר, ולא כמות גדולה של אוהדים. מגרש הכדורסל של האגודה הצנועה הזאת היה בקרבת כיכר אורדע, ליד רחוב הרואה ברמת גן, מגרש קטן, מוקף בתים וכמעט נסתר מהעין. והנה בכל זאת, בסוף שנות השישים, כשהייתי בן עשר, הגיע לשחק בקבוצתי האהודה קאמיל דירקס, כוכב כדורסל בלגי שנחת בארץ.

לקראת הפגישה עם אפי, שנערכה, איך לא, בבית קפה מעל בית ילדותו, שבו הוא גר עד היום, ונמצא במרחק מאות מטרים ספורים ממגרש הכדורסל, שהפך בינתיים לחניון (זו דרכן של ערי גוש דן, הנדל"ן בולע את זיכרונות הילדות) צרוב שמש, נזכרתי בשחקן הנפלא הזה. ידעתי שאפי, מאמן ואוהב של מכבי רמת גן (אוהב לא אוהד, אפי אימן אותנו באהבה ודיבר על האגודה באהבה, לא באהדה, ויש הבדל, בחיי שיש), יזכור את הכוכב הבלגי ויספר לי עוד על הדמות הזו שהציתה את דמיוני בשנות נעוריי.

אפי לא אכזב. הוא זכר בבהירות מלהיבה את הגעתו של הכוכב הבלגי למגרש הקטן שמול בית ילדותו. "נח קליגר הביא את דירקס, הוא הגיע לעיר עם מכונית אופל ספורט, שהיו לה פנסים מתהפכים, לידו ישבה חתיכה בלגית מדהימה. כשראית את זה ידעת שהגיע לעיר כוכב אמיתי. הוא נשאר בארץ לא מעט שנים, התחתן עם שחקנית כדורסל ישראלית", אפי ממשיך ונזכר בכל הפרטים הקטנים, "הבן שנולד לו מהקשר הזה שיחק אצלי בנוער של מכבי רמת גן".

הזיכרון שלי כאוהד מייחס לקאמיל ארבעים נקודות בלא מעט משחקים, ומדובר בכדורסל שבו אין אפשרות לקלוע שלשות. אני זוכר איש רזה, שיער קצר, עם יכולת חדירה מצוינת לסל. מכונת נקודות. הוא המשיך לשחק עד גיל מבוגר. אפי מביט בי ורואה איך הדמיון שלי משחזר את הרגעים הגדולים של דירקס, ואומר לי בוא ואספר לך סיפור מצחיק על הכוכב של ילדותך.

"באמצע שנות השמונים, הרבה שנים אחרי שהוא כבר פרש, הגעתי עם מכבי רמת גן לשחק בבלגיה נגד אוסטנד. היתה לי אז קבוצה נפלאה, עם ארל וויליאמס, קני סימפסון, אמיר בינו ועמי נאווי. היה חסר לי שחקן אחד ובאימון המסכם היינו רק תשעה. קאמיל בא לפגוש אותי וסיפרתי לו על הבעיה הזאת. יש לי פתרון, הוא אמר, תזכור שאז הוא היה כבר באמצע שנות החמישים שלו ואיש עסקים מצליח, אני אהיה השחקן העשירי. הוא הופיע בערב, לאימון המסכם לפני משחק גביע אירופה, לבוש כשחקן צעיר, ומוכן להתחיל בעבודה. ואז הגיעה ההפתעה. כל כדור שנמסר לו טס לסל. עצרתי את האימון, אמרתי לו, קאמיל מה אתה עושה? התרגילים האלה הם לא בשבילך! והוא ענה לי, אפי, זה מה שאני יודע, ביקשת שאבוא לאימון, כך אני מתאמן".

כוכב נשאר כוכב, לא משנה מה גילו, מסכם אפי.

ובכן, אפי, צדקת

בגלל ההערצה שלי לשחקן הבלגי הזה הגעתי לבית הספר לכדורסל של מכבי רמת גן. אגב, זו היתה אקדמיית הכדורסל הראשונה בישראל. היא היתה רעיון וחזון של מאמן הכדורסל המנוח שמוליק יעקובסון ושל זאב הרצברג, שהיה עד לא מזמן חלק מהנהלת מכבי רמת גן, ומלווה את האגודה הזאת עשרות שנים. במהלך השיחה שלנו, אפי התקשר לזאב לספר לו על הפגישה שלנו. זאב לתדהמתי זכר את שמות השחקנים הצעירים מאז, והרי אף אחד מהם לא הפך לכוכב, בטח שלא אני.

אני מחשב במהירות את הגילים. אפי היום בן חמישים ושבע, אני בן חמישים ואחת. כשאימן אותנו היה בן עשרים ושלוש. ממש בחור צעיר. בעינינו, השחקנים שלו אז, הוא היה סמכות עצומה למרות גילו הצעיר. אני זוכר את מגרש המרצפות, את סלי הזכוכית/פלסטיק, את האימונים הרציניים והקשים של אפי.

בשלב כלשהו של השיחה הרגשתי שלא אוכל להימנע מהשאלה שמטרידה כל שחקן, אפילו חובב, שבאמת אהב את הספורט שבו עסק ואין זה כלל משנה אם הוא משורר, סופר או מתרגם של ספרות איטלקית. איזה שחקן הייתי בשנים ההן, מה בין הזיכרונות שלי על נעוריי ובין היכולת שהפגנתי במגרש.

ידעתי שייתכן ואקבל תשובה לא מחמיאה. אפי בירנבוים הוא איש כן והאמת הספורטיבית, גם אם היא נאמרת אחרי 33 שנה, לא תשופץ כדי למצוא חן בעיניי. שאלתי אותו והתשובה היתה מקצועית לחלוטין, כאילו מדובר בשחקן בנוער של מכבי ראשון, קבוצה שהוא מאמן כיום, בה סיכם לשלוש העונות הבאות ואותה הביא השנה לפיינל-פור.

"כשמאמן עובד עם נוער, הוא חושב איזה מן השחקנים שלפניו יגיע לבוגרים, מי ימשיך וישחק אחרי גיל הנוער ויתרום לאגודה. אתה היית נמוך מדי, היית רכז מחליף, היו לך רגליים כמו של כדורגלן ומבנה גוף שאיפשר לך לשמור מצוין, אבל לא לקלוע הרבה נקודות. את דקות המשחק שלך קיבלת. תמיד חשבתי שכעסת עלי שלא קידמתי אותך יותר מזה. בכל מקרה, היית חלק מקבוצה מצוינת, הגעתם לגמר גביע המדינה".

זה היה הרגע בשיחה שריגש אותי. הוא דיבר על חבורה של נערים שאימן לפני שלושים ושלוש שנה כאילו נפרד מהם רק באביב האחרון, זכר אפילו את ההישג הגדול ביותר שלהם, שוודאי לא היה ציון דרך בקריירה הארוכה והמפוארת שלו.

לא כעסתי, אני מחייך אליו, ומנסה להיזכר אם היתה לי תחושה כזאת באותן שנים רחוקות. אפי צדק, אני מודה ביני לביני. הייתי נמוך מדי והיה לי ברור אז, כמו שברור לי אף היום, שהנוער של מכבי רמת גן, תחת הדרכתו של אפי בירנבוים, היא הקבוצה הטובה ביותר שבה אשחק בחיי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#