בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ללמוד מדאלאס מאבריקס, ומענת דרייגור

למרות הסיכויים הנמוכים, לפעמים נסים קורים - כפי שלמדו דאלאס בתחילת השבוע ונבחרת הנשים של 1990

תגובות

הטור הזה נכתב יום לאחר המשחק השישי בין מיאמי לדאלאס, ובהשראתו. מי שלא ראה את המשחק הפסיד כמה מהרגעים הקסומים, המלהיבים והמרגשים ביותר בספורט בשנים האחרונות. נבחרת הנשים של ישראל, שתשחק בשבת את משחקה הראשון באליפות אירופה, היא אמנם לא דאלאס, אבל האליפות הראשונה של הקבוצה מטקסס והדרך שבה היא עשתה זאת הן בעיני לא פחות מנס. ובניגוד למה שחושבים כמה ממומחי הכדורסל בארץ, נסים קורים לא רק ביד אליהו.

ב-1990 הגיעה נבחרת הנשים של ישראל למוקדמות אליפות אירופה ביוון, ושובצה לבית עם הנבחרת המקומית, ספרד, דנמרק, הונגריה והולנד. שתי הראשונות עולות לגמר אליפות אירופה. ספרד והונגריה, אז סגנית אלופת אירופה ומעצמת כדורסל נשים, היו פייבוריטיות ברורות, ליוון היו יתרון ביתיות וקהל מוטרף, והולנד נחשבה לשווה ברמתה לנבחרת הישראלית. את דנמרק אף אחד לא ספר.

במשחק הראשון הפסידה ישראל להונגריה, בשני השיגה ניצחון ענק על ספרד, ובשלישי הגיע הניצחון הידוע מראש על דנמרק. מול הולנד, במשחק שניצחון בו היה מבטיח עלייה סנסציונית, ישראל נוצחה, והנבחרות התייצבו ליום האחרון כשאחרי חישובים של ניצחונות ויחס סלים, התמונה ברורה: הונגריה עלתה, והולנד תלויה רק בעצמה ולמעשה עלתה, מאחר שהיא זקוקה לניצחון ודאי מול דנמרק. לספרד היה סיכוי תיאורטי אם תנצח את הונגריה האדישה (שכאמור הבטיחה את עלייתה), שהולנד תפסיד לדנמרק (מה שכמובן לא יקרה) ושישראל תנוצח על ידי יוון (אפשרות סבירה). לישראל עוד היה סיכוי קלוש מזה, שכן כדי לעלות היא נזקקה להפסדים של ספרד והולנד, ולניצחון על יוון במשחק שיחתום את הערב.

אחרי ארבעה ימים של שלושה משחקים ביום, ואכזבה מההפסד להולנד, החליטה חבורת הישראלים, שהזיעה כל ערב באולם המטונף באתונה, להגיע רק למשחק האחרון, לכבד את הנבחרת. הם באו בערך במחצית המשחק של הולנד מול דנמרק, ועוד בחוץ שמעו שספרד הפסידה להונגריה. החבורה הרוויחה עוד כמה דקות בחוץ על סלט יווני, ורק אז עלתה במדרגות המובילות ליציע.

על הלוח נותרו כחמש דקות לסיום, והולנד הובילה בהפרש דו-ספרתי. הישראלים השפילו מבט, התמקמו, ואז הבינו. זו לא הולנד שמובילה, זו דנמרק. בחמש הדקות הבאות הם שכחו מאיפה בא יוהאן קרויף ומי הסתיר יהודים בשואה. הם צרחו, קפצו ועודדו כך שהשחקניות הדניות המופתעות אפילו טרחו להודות להם לפני שירדו מהמגרש עם ניצחון ראשון בטורניר.

ואז, נגד יוון, עלתה ישראל למשחק כמו שדאלאס עלתה לכל רבע רביעי בסדרת הגמר. קבוצתית, משוחררת, בטוחה, ובעיקר מבינה שזה עכשיו או לעולם לא. במשחק הירואי הובילו ענת דרייגור, אלומה גורן ולימור מזרחי לניצחון, והפגינו לראשונה מחזות שראיתי רק בסיום המשחק במיאמי. של שמחה מהולה בתדהמה, של הבעת "תסבירו לי מה לעזאזל קרה כאן הערב" ושל התפרקות אמוציונלית מזככת.

בכיתי אז, במשחק ההוא ביוון. בכיתי גם ביום ראשון בבוקר, כשהדרך המרגשת של דאלאס עמדה סוף סוף גם במבחן התוצאה. הייתי מבטיחה לנסות להתאפק, אבל אני יודעת שביום שני, אם אחרי המשחק השלישי של הנבחרת יתברר שהיא עלתה שלב, הדמעות יזלגו מעצמן.



סואץ-קרני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#